כיצד מתמודדים אזרחיות ואזרחי ישראל הפלסטינים עם המסר של שלטונות המדינה, הדורשים מהם לוותר על זכויותיהם הלאומיות ולהסתפק ב"דרישות חברתיות" – כדי לרוקן מתוכן את מאבקם? האם אפשר בכלל לנתק בין מאבק חברתי למאבק פוליטי? כיצד תורמים מאבקים חברתיים בתוך ישראל למאבק נגד הכיבוש וליצירת סדקים בהגמוניה הציונית בישראל? אלה שאלות בסיסיות מאוד, וגם מעשיות מאוד. הנא עמורי דנה בהן בדבריה בכנס חברון השני – הכנס המשותף של תנועות השמאל משני צידי הקו הירוק שנערך בחברון ב-11 בינואר 2014.

מאבקים להכרה לעומת מאבקים לשוויון

מאז הקמת מדינת ישראל נאלץ המיעוט הפלסטיני היליד שנותר בה להיאבק בה. הנכבה ותוצאותיה השאירו את הפלסטינים בנחיתות לעומת האזרחים היהודים כמעט בכל מובן. המדינה היהודית ניסתה ומנסה למחוק את זהותם הלאומית ואת הקשר הטבעי שלהם לשאר בני עמם בשטחים הכבושים, במחנות הפליטים ובפזורה הפלסטינית בעולם. המדינה עושה מאז מאמצים רבים, בעיקר דרך מערכת החינוך הפורמלית, לנתץ את ההיסטוריה שלהם ולהפוך אותם ל"בני מיעוטים" חסרי היסטוריה, זהות קולקטיבית ותרבות. במקביל כוללת המדיניות הקולוניאלית המנוהלת נגד האזרחים הפלסטינים מרכיבים יומיומיים - נישול מתמשך ממשאבי מפתח (קרקע, מים), אפליה מוסדית, ובלימת התפתחותם החברתית-כלכלית, כך שהנחיתות של הפלסטינים מתבטאת גם במעמדם החברתי-כלכלי. הם מובילים את טבלאות הסטטיסטיקה הרשמית שמדרגות את שיעורי העוני, האבטלה, המחלות והאלימות, ונמצאים במקומות הנמוכים ביותר בהשכלה ובשכר.

המדינה מנסה לרמוז לנו שהיא מוכנה - אולי - לתת לנו זכויות חברתיות-כלכליות, בתנאי שנשכח את הדרישות הלאומיות-פוליטיות

הצורך להיאבק נגד הקולוניאליזם בשתי חזיתות הכריח את הפלסטינים להיאבק בעת ובעונה אחת שני סוגי מאבקים, שלעתים נראים קשורים ולעתים נראים סותרים זה את זה: צומוד ודרישה להכרה לאומית מול נישול קולוניאלי ובה בעת - מאבק "נורמלי" לשוויון אזרחי חברתי-כלכלי. המדינה מנסה לאלץ את הפלסטינים לבחור בין מרכיבים שונים של הקולוניאליזם הציוני: האחד, המחיקה וההרס של החברה הפלסטינית וזהותה, והשני - הביטויים היומיומיים של הנישול הנמשך ממשאבי מפתח ואפשרויות התפתחות.

האם המאבקים הללו מתנגשים? לא בהכרח, אך שלטונות ישראל עמלים קשה להציג אותם כמנוגדים. קשה למצוא פוליטיקאי ישראלי שמודה שהוא מתנגד לשוויון; יש עכשיו אפילו מידה מסוימת של הכרה ציבורית שיש כרגע מצב של אי שוויון ושנדרשת השקעה מצד המדינה בתשתיות בישובים הערביים כדי לקדם אותו. אם הכרה כזו, שאינה מלווה במעשים של ממש, נובעת מהניסיון לשמור על תדמית המדינה בעולם, לא כל כך מעניין אותנו כאן. לעומת זאת קל מאוד למצוא אינספור התבטאויות של פוליטיקאים ציונים, שמוקיעים מאבקים ופעילות פוליטית למען הכרה בזכויות הקולקטיביות של הפלסטינים בישראל ובעוול ההיסטורי שנעשה להם. מה שהמדינה מנסה לרמוז לנו הוא, שהיא מוכנה - אולי - לתת לנו זכויות חברתיות-כלכליות, בתנאי שנשכח את הדרישות הלאומיות-פוליטיות. שיח זה אף חלחל למיינסטרים והפך לרעיון מקובל למדי בחברה היהודית בישראל, כך שאפשר לשמוע אמירות כמו "למה הבדואים חייבים להרים דגל פלסטין? הרי הם נאבקים על זכויות שוות בישראל". קשה עוד יותר לקבל, שרעיון זה חלחל גם לחלקים נרחבים בחברה הפלסטינית בישראל, ודברים דומים אפשר לשמוע גם מפי פלסטיני או פלסטינית.

ניקח את יפו כדוגמה. מצוקת הדיור של הפלסטינים ביפו נובעת בחלקה במישרין מהנכבה ומחוק נכסי נפקדים וחלקה נובע מעוני, פשוט עוני. בהתאם לכך, גם המאבק ביפו למען הזכות לדיור נע לאורך כל השנים בין דיבור פוליטי על נישול העם מהאדמה ("كأننا عشرون مستحيل في اللد, والرملة, والجليل. هنا على صدوركم, باقون كالجدار" כמאמר תאופיק זיאד בשירו "אנו נשארים כאן") לבין: "מגיעה לנו קורת גג", כלומר שימוש בשיח זכויות אזרחי כללי. בוועדה העממית להגנה על הזכות לדיור ולאדמה, שאני פעילה בה, ניהלנו אינסוף דיונים בשאלה, מה יותר חשוב ואת מה להדגיש: האם להדגיש את הסוגיה של מאות המשפחות, שבעקבות הנכבה נישלה אותם המדינה מנכסיהם וריכזה אותם בגטו עג'מי כדיירים מוגנים זמנית, וכיום היא מנסה לנשל אותם ממעמדם כדיירים מוגנים ולהרחיק אותם מיפו? או שעלינו להדגיש את הסוגיה של הזכות הכללית לדיור, את הצורך בדיור ציבורי של מאות המשפחות הפלסטיניות, הזכאיות לקורת גג, מכיוון שהן עומדות בקריטריונים שקבע משרד השיכון – כלומר, הן עניות מספיק כדי שהמדינה תדאג להן לקורת גג? אין ספק שיש קשר בין הדיכוי הלאומי שחוו הפלסטינים להפיכתם לעניים, ואיננו מתעלמים מכך. אולם המאבק נראה קצת שונה בכל מקרה: הדרישות שונות, הפניית האצבע היא לא בדיוק לאותם גורמים, והעבודה בשטח אינה זהה. להיאבק על זכותך לקורת גג מתוך תודעה שהמדינה נישלה אותך או את משפחתך ב-48 שונה מאשר להיאבק מתוך תודעה שהמדינה דופקת את כל החלשים והעניים.

המחאה החברתית של 2011

כאשר התחיל גל המחאה של 2011, התמקדה התקשורת במאהלים שהקימו פעילים ממעמד הביניים והציגה אותם בתור "המחאה החברתית". גם המדינה התייחסה בעיקר לצעירי מעמד הביניים, שאיישו רבים מן האוהלים. פוליטיקאים ואנשי ציבור שאימצו ללבם את המחאה החברתית הקפידו לראות רק את הצד הזה של המחאה החברתית.

פלסטינים ומזרחים חששו זה מזה בעיצומו של במאבק מול אותה מדינה ואותה שיטה פוליטית-חברתית, שמדכאת את אלה ואת אלה

מנגד קמו להם במקומות אחרים מאהלים של המעמדות הנמוכים, מאהלים של מחוסרי הדיור משכונות העוני והפריפריות, שכמעט ולא זכו לסיקור תקשורתי או להתייחסות מצד פוליטיקאים ואנשי ציבור. מנהיגי המאהלים האלה סיפרו, שכאשר ניסו לחבור למאהלים המרכזיים, הרגישו שאין להם מקום שם. השיח שלהם לא התקבל; הסגנון שלהם לא התקבל; הזהות שלהם לא התקבלה. אמרו להם שהם אלימים, שליליים ושהם לא "נראים טוב" בתקשורת. כך קרה לתושבי שכונת התקווה במאהל בשדרות רוטשילד בל אביב, וכך קרה לדיירי הדיור הציבורי בירושלים, שהקימו את מאהל האין-ברירה.

אחד ההבדלים המשמעותיים בין שני סוגי המאהלים היה בדרישות שהעלו. במאהלי ה"אין ברירה" אנשים דרשו דיור ציבורי – דיור שהמדינה בונה או קונה ומעמידה לרשות אנשים, שלא יכולים להשיג דיור בתנאי השוק החופשי. מצבם הכלכלי-חברתי, שהפך אותם לזכאים לדיור ציבורי, גם שלל מהם את היכולת לשחק את המשחק של השוק, ולכן דרשו דיור שעוקף את מנגנוני השוק הקפיטליסטי ונותן להם קורת גג אמתית מעל ראשיהם. לעומת זאת במאהלי מעמד הביניים לא העלו דרישות שחורגות ממשחק השוק, אלא ביקשו שהממשלה תפקח עליו ולו במקצת, למשל על ידי הצעת "דיור בר השגה" לזוגות צעירים, על ידי הטלת חובה על קבלנים לכלול דירות במחיר מפוקח בפרויקטים שלהם, להפעיל רגולציה ממשלתית או עירונית על שכר דירה, להעניק הטבות מס למעמד הביניים ועוד ועוד. כל אלה היו גם הן דרישות מוצדקות, שעיקרן דרישה מהממשלה להקל על השתלבות בני מעמד הביניים הצעירים בחברה.

תראבוט היתה שותפה להקמת "גוש הפריפריות", שביקש לאגד יחד אותם מאהלים של מחוסרי הדיור שזכו לפחות תשומת לב ומשאבים; בהם חיו אנשים, שהחלופה האפשרית עבורם לאוהל שהקימו באמצע העיר לא היתה הרבה יותר טובה מחיים באוהל. ניסינו לחבר את האנשים זה לזה, ליצור ברית של מדוכאים ובכך לחזק אותם ואת קולם. ניסינו לקדם פעולה משותפת בגוש הפריפריות של המזרחים ושל הערבים כאסטרטגיה פוליטית, שמנסה להבקיע סדקים באידאולוגיה הציונית ומנסה לשבור לפחות תודעתית את ההפרדה הלאומית. מצוקות משותפות והגזענות של המדינה יכולים לאפשר למזרחים עניים להזדהות עם הערבים יותר מאשר עם המדינה. זוהי אסטרטגיה פוליטית קשה, שמערערת על המציאות שבה קבוצות מדוכאות נאלצות להילחם אחת בשנייה במקום להתאחד ולהיאבק יחד נגד המדכאים שלהם.

אבל חיבור זה אינו פשוט כלל. בקרב המזרחים נטעה המדינה בדרכים שונות את הרעיון, שהדרך הקצרה או הקלה ביותר להטבת מצבם היא על ידי הזדהות עם המדינה ודרישה להשתלב ולהתקבל. האמירה הנפוצה בקרב מזרחים, שחווים את הפערים החברתיים על בשרם, מבטאת את הפנמת המסר הזה: "אנחנו שירתנו בצבא, אנחנו הפרחנו את השממה, נתנו הכול למדינה, אז למה לא נותנים לנו?" כלומר, ניסינו בכל כוחנו להשתלב בסיפור הציוני, אך לא הצלחנו להפוך ל"מלח הארץ".

וכאן בדיוק נמצא הפוטנציאל להתנגשות בינם לבין הפלסטינים. הפלסטינים מוכנים לחבור במאבקם למען שוויון ונגד אפליה לקבוצות מדוכאות אחרות, אך השינוי התודעתי שמביא אותם להשתתפות במאבקים כאלה מחזק בהם גם את השאיפה להרים ראש, להרים את הדגל ולהצביע על הקשר בין מעמדם הנמוך בישראל לבין הסכסוך הלאומי. השינוי התודעתי הזה של הפלסטינים אינו מתקבל בהכרח בהבנה על ידי מזרחים מדוכאים. במאהל יפו ב-2011 אמר לי פעיל מזרחי מרכזי ב"גוש הפריפריות": "חייבים להסביר לצעירים הפלסטינים, שהרמת דגל פלסטין פוגעת במאהל. אין טעם עכשיו לדבר על הנכבה, כשכל המדינה מדברת על דיור." גם בהפגנות המשותפות היו פעילים מזרחים שרצו לוודא, שהם לא צועדים תחת ססמאות המערערות על אופיה היהודי הבלעדי של המדינה ודורשות את פלסטין בחזרה. התבקשתי לא פעם לתרגם את הסיסמאות בערבית, ומישהי אפילו הציעה, שנכתוב מאחורי כל שלט את התרגום שלו בעברית, רק כדי שנרגיע את האנשים החוששים. האנשים שחששו מערבית הם תוצריו של התהליך שמחק את תרבותם ובין היתר גם את ידיעת הערבית... גם הפלסטינים חששו שבכל רגע המזרחים יתהפכו עליהם ויניפו דגלי ישראל, ואז ימצאו את עצמם צועדים תחת סמל המדינה שמדכאת אותם. פלסטינים ומזרחים חששו זה מזה בעיצומו של במאבק מול אותה מדינה ואותה שיטה פוליטית-חברתית, שמדכאת את אלה ואת אלה! אילו היה למזרחים היה דגל משלהם ואם המדינה לא היתה מוחקת תרבותם שלהם – האם היו מרימים אותו בהפגנות במקום את דגל ישראל?

 הפגנה משותפת: הוועדה העממית של יפו,תנועת הנוער היפואית, חד"ש, התחברות-תראבוט ופעילי הדיור הציבורי.

המאבק על דיור הציבורי כבחירה אסטרטגית

תראבוט בחרה להתמקד במאבק למען דיור ציבורי עוד בתחילת 2011, חודשים לפני גל המחאה ההמונית, כאשר המונח "דיור ציבורי" לא היה מוכר כמעט בתקשורת. עשינו זאת מתוך כוונה ולא במקרה. זהו מצד אחד מאבק של המעמד הנמוך ביותר בישראל, ויחד עם זאת, זהו גם מאבק לצומוד של הפלסטינים העניים בערים המעורבות. אבל יש למאבק הזה משמעות רחבה יותר: זהו גם מאבק נגד השימוש של הממשלה בעניים ככלי המשחק שלה לקידום ההשתלטות על הקרקע בגדה המערבית. בד בבד עם הרס הדיור הציבורי בישראל, נדחפו העניים להתנחלויות הגדולות כמו מעלה אדומים, מודיעין עלית, ביתר עלית ואחרות. בשעה שהגבירו את מצוקת הדיור וצמצמו את הסיוע בדיור, הציעה המדינה בשטחים הכבושים סובסידיות והטבות למי שהסכים לעבור להתנחלויות ולשרת את האינטרסים הקולוניאליים שלה.

המאבק למען הדיור הציבורי מבטא מבחינתנו את הבחירה באסטרטגיה של יצירת ברית מדוכאים – במקרה הזה בעיקר מדוכאות

בנוסף על כך, המאבק למען דיור ציבורי מועיל ללא ספק גם למעמד הביניים, שגם אותו אנו רואים לנגד עינינו. הרחבת הדיור הציבורי תגרום לגידול במלאי הדירות הזולות ומחירי הדיור ירדו.

הבחירה בדיור הציבורי גם באה בניסיון לבלום את תהליכי הג'נטריפיקציה, אשר בכל מקום בעולם יש להם אופי מעמדי של דחיקת אנשים על ידי עשירים יותר. כאן בישראל יש לתהליכים כאלה גם משמעות קולוניאלית של סילוק פלסטינים, סילוק מזרחים ויצירת מרחבים של "התיישבות לבנה" במקומם. יש כמובן מיעוט של עשירים פלסטינים, ומיעוט גדול יותר של מזרחים מבוססים שמסוגלים להשתלב במרחב הלבן, אבל זהו מיעוט, שרק מדגיש את דחיקתו של הרוב.

המאבק למען הדיור הציבורי מבטא מבחינתנו את הבחירה באסטרטגיה של יצירת ברית מדוכאים – במקרה הזה בעיקר מדוכאות: לנסות ולחבר בין נשים מדוכאות, ששורדות במאמץ רב ונאבקות על קיומן וכבודן בשיניים ובציפורניים אל מול חברה קפיטליסטית גזענית ושוביניסטית, שמנציחה את העוני שלהן ומתעללת בהן ובילדיהן בכל דרך אפשרית. מאבקן של נשים אלה קשה מאוד. הן עומדות אל מול חברות השיכון, משרד השיכון והאוצר, ואל מול האטימות הכללית של ציבור, שאינו רואה את העניים, ואם כבר רואה אותם - אז בתור מקרי סעד ולא בתור קרבנות של השיטה והמדיניות הפוליטית, החברתית והכלכלית.

בדיון הציבורי נוצרה הבדלה בין הפוליטי לחברתי; אפילו פעילים מאמצים את ההגדרה הזו ומכנים עצמם "פעילים חברתיים" בניגוד ל"פעילים פוליטיים". ההבדלה הזו משרתת בסופו של דבר את הסדר הקיים. היא משאירה לנו פעילות פוליטית בלי תוכן חברתי, בלי יכולת לתרגם את המטרות הפוליטיות לאינטרסים חברתיים, לגיוס אנשים; והיא משאירה לנו חברה בלי פוליטיקה, בלי יכולת לזהות את המעמדות השליטים בה ובלי מאבק מאורגן בהם.

פגנה של מטפלות משפחתוני התמ"ת המאוגדות בכוח לעובדים

כוח לעובדים

אסיים בדוגמה נוספת, לדרך שבה המאבק המעמדי החברתי-כלכלי טומן בחובו פוטנציאל ליצירת סדקים בממסד הציוני ולערעור על ההגמוניה.

ההסתדרות מעולם לא היתה איגוד עובדים "פשוט", "רגיל"; מטרתה הבסיסית היתה לגייס עובדים לשירות המפעל הציוני

ארגון העובדים הגדול ביותר בישראל הוא ההסתדרות. זהו ארגון עובדים חזק, אשר מראשיתו ולאורך כל שנות קיומו הצטיין בהכפפת האינטרסים של מאבק העובדים לאינטרס של התנועה הציונית. ההסתדרות מעולם לא היתה איגוד עובדים "פשוט", רגיל; מטרתה הבסיסית היתה לגייס עובדים לשירות המפעל הציוני. לשם כך נבנו מפעלים כלכליים גדולים, שמטרתם הראשונית היתה לבסס כלכלה יהודית נפרדת מהכלכלה הפלסטינית, ולאחר מכן הפכו לבסיס הכוח של חלקים מהאליטות. כך נוצר ארגון, שמתקשה להגן על האינטרסים החומריים של העובדים המאורגנים בו ועל חלקים גדולים של העובדים בישראל שבכלל אינם מאורגנים. הגישה הפייסנית כלפי מעסיקים וכלפי הממשלה אינה תאונה; היא פועל יוצא מהתפיסה הציונית שהמדינה היהודית היא מעל הכל – ומכאן התבקש עיקור כוחם של העובדים המאורגנים. ההסתדרות מעולם לא התנהלה כארגון עובדים דמוקרטי; הכוח נמצא בידי המפלגות הציוניות, רחוק מן העובדים עצמם.

מרגע הקמתה בחרה תראבוט לבסס את פעילותה המעמדית בזיקה ל"כוח לעובדים" – ארגון עובדים דמוקרטי אלטרנטיבי להסתדרות, שהחל להתארגן ממש במקביל להקמת תראבוט. ב"כוח לעובדים" שותפים עובדים ועובדות שונים מאוד מבחינת רקע ומוצא. במסגרת "כוח לעובדים" מתרחשים חיבורים מרתקים בין מדוכאים. במאבק המטפלות במשפחתונים לדוגמא התחברו עובדות פלסטיניות ויהודיות, נשים עניות שמטפלות בילדים עניים ומנוצלות באופן חוקי לחלוטין על ידי המדינה.

ב"כוח לעובדים" פעילים זרמים פוליטיים ואידאולוגיים שונים, וביניהם גם ציונים, אבל הארגון עצמו מגדיר עצמו על בסיס ייצוג האינטרסים המעמדיים ונמנע מהגדרה עצמית ציונית. זה כשלעצמו מהפך היסטורי בקרב ארגוני עובדים בישראל וראוי לכל תמיכה. מכיוון שבאופן טבעי לא כל השותפים ב"כוח לעובדים" שותפים לעמדותינו הרעיוניות, מעורבותנו ב"כוח לעובדים" כרוכה במאבק מתמיד בשתי חזיתות: האחת חיצונית, הרחבת וחיזוק הארגון, ניהול מאבקי עובדים לשיפור מצבם של עובדים המתארגנים במסגרתו והרחבת ההתאגדות הדמוקרטית מול בעלי ההון ומדיניות ניאו-ליברלית; השנייה היא החזית הפנימית, בתוך ארגון העובדים - מאמץ מתמיד לשילוב נכון של עובדים ועובדות, ובעיקר פעילים ופעילות פלסטיניים בתוך הארגון. לא מספיק שהארגון לא הגדיר עצמו פורמלית כחלק מהתנועה הציונית; צריך לעבוד קשה כדי שנטיית הטבעית של הפעילים היהודים וההיגיון השליט בחברה הישראלית לא יביאו אותו להתנהג בפועל כארגון ציוני.

מעורבות בזירה ההתאגדות מעמידה בפנינו אתגרים חשובים. אחת השאלות החשובות ביותר מבחינתנו היא מה ארגון "כוח לעובדים", ובאופן מיוחד מה תנועת תראבוט במסגרת "כוח לעובדים", יכולים וצריכים  לעשות ביחס לאיגוד עובדים בשטחים הכבושים. כאן עומדות בפנינו בעיות מאוד סבוכות. על הפעילים שלנו בכוח לעובדים להתייעץ עם פעילים באיגודי העובדים הפלסטיניים של הגדה המערבית כדי שנמצא דרכים לקדם מאבקי עובדים תחת כיבוש, שאינם בגדר נורמליזציה שלו אלא תורמים למאבק לשחרור לאומי.

כנס חברון השני

כנס חברון השני, 11 בינואר 2014.

תראבוט בוחרת שוב ושוב להיות מעורבת במאבקים של המעמדות הנמוכים ביותר, של האנשים המדוכאים ביותר. אנו מאמינים, שהחיבורים בין האנשים הנאבקים בחזיתות השונות הללו מביאים את הבשורה החזקה ביותר ביחס לשינוי החברתי הפוליטי שאנו מנסים לקדם: לעבור מחברה קולוניאלית לחברה שוויונית ודמוקרטית, לנתץ את הסדר החברתי השליט ולצקת את היסודות לחברה מתוקנת. השינוי התודעתי שאנשים חווים דרך המאבק ודרך המפגש עם מציאות חייהם של בני אדם מקבוצות מדוכאות אחרות הוא מעצים ומשחרר. הוא מייצר לוחמות ולוחמים שיוצאים נגד עוולות, נגד דיכוי ולמען צדק לא רק עבורם, אלא עבור כולם.