מה קרה בספרד?

תחילה כמה נתונים בסיסיים ביחס לבחירות. עם 44.6% מהקולות מפלגת הימין תזכה ל-186 מושבים בפרלמנט מתוך 350. המפלגה הסוציאליסטית קיבלה רק 28.7% מהקולות. יותר משהימין ניצח, הסוציאליסטים התמוטטו, אם ניקח בחשבון שבבחירות הקודמות ב-2008 זכו לתמיכת 43.9% מן הבוחרים. במלים אחרות, תוך שלוש שנים הם איבדו שליש מהבוחרים שלהם. העצוב הוא שזאת היתה ממשלה סוציאליסטית די מתקדמת, שהיו לה כמה הישגים משמעותיים: קידום נשים לעמדות מפתח בממשלה ובכל הדרגים של המנהל הציבורי, הסדרת זכויות שוות מלאות לזוגות חד-מיניים, הרחבה של זכויות סוציאליות חשובות כגון זכאות לדמי אבטלה מלאים במשך שנה וחצי והגדלת פיצויי הפיטורים של עובדים, הגדלת ההוצאה הציבורית על בריאות תוך הגדלת סל הבריאות הכולל שירותים ותרופות המסופקים חינם לציבור ועוד. בראשית דרכה היתה זו ממשלה סוציאליסטית, שגם הוציאה מיד את החיילים הספרדים מעיראק, אם כי השאירה אותם באפגניסטן.

מובטלות ומובטלים בתור ללשכה, ספרד 2011

המקרה של ספרד יכול ללמד רבות על מגבלות הסוציאל דמוקרטיה בעידן הקפיטליזם הגלובלי הניאו-ליברלי. למרות המדיניות החברתית המתקדמת שלהם, הסוציאליסטים הספרדים לא העזו לחרוג ברמה המקרו-כלכלית מהמדיניות הניאו-ליברלית ובעצם נשארו כפופים למסגרות של האיחוד האירופאי. המשבר הכלכלי פגע בהם קשה ואחוזי האבטלה עלו במהירות אל מעבר ל-20%. במשבר הנוכחי התנגשו שתי מגמות המדיניות: אי-אפשר להמשיך ולקיים מדיניות סוציאלית שמגוננת על רווחת האזרחים ובו בזמן להישאר בגבולות המדיניות הניאו-ליברלית והתכתיבים האירופאיים. לכן לסוציאליסטים לא היה מה להציע בבחירות האלה. לעומתם, הימין מציע קיצוצים כואבים ואת האשליה, שהתאמות משמעותיות יאפשרו לספרד לעבור את המשבר בשלום תוך שמירה על הסטטוס האירופאי שלה.

חשוב לקחת בחשבון את הסתירה הבלתי ניתנת ליישוב בתנאי משבר בין מדיניות רווחה סוציאל-דמוקרטית לבין מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית. ברור שמועמדת כמו שלי יחימוביץ' תנסה בישראל להציב את עצמה כמי שבאה לשקם את מדינת הרווחה האבודה. אבל כל עוד היא לא תעז לחרוג מן המסגרות הקיימות – מכללי הכלכלה הניאו-ליברלית ומן המדיניות הצבאית התוקפנית והבזבזנית, לא תהיה לה אפשרות של ממש להפנות משאבים משמעותיים למדיניות רווחה.

איך הצביעו משתתפי ומשתתפות תנועת המחאה?

לכאורה המחאה האנטי-קפיטליסטית, ההתעוררות ההמונית של תודעה ביקורתית לשיטה השלטת, היו צריכות לקבל ביטוי בולט בבחירות. התמונה המתקבלת מבחינת תוצאות הבחירות היא שלא ניתן להצביע על התנהגות אלקטורלית ברורה, בה באה לידי ביטוי הביקורת כנגד המערכת.

פורטה דל סול, מדריד, 20 במאי 2011

הימנעות: פעילים ופעילות בתנועת המחאה ביטאו לעתים חוסר אמון במערכת האלקטורלית ובשיטת הייצוג הפוליטי. מעבר לפער הרגיל שתמיד נפער בין נבחרים לבוחרים עיוותי השיטה האזורית בהחלט מייאשים את מי שאין לו הרבה סיכויים לייצוג דעותיו באזורו. פועל יוצא מכך היה הלך רוח של הימנעות, אשר בקרב חלקים מהשמאל הרדיקלי הספרדי השתלב עם מסורות אנרכיסטיות ותיקות. שיעור ההימנעות מהצבעה עלה אמנם בבחירות האלה, אך רק באחוזים בודדים: 28.3% מבעלי זכות ההצבעה לא הצביעו ו- 1.37% שמו פתקים לבנים. רוב ההימנעות אינה קשורה למחאה הנוכחית, שכן בבחירות 2008 נמנעו מלהצביע 26.15% ו1.11% שמו פתקים לבנים. במלים אחרות: שתי צורות הבעת ההתנגדות או ההסתייגות מהמערכת הייצוגית גדלו, אך לא באופן משמעותי. כן אפשר לראות, שהגידול בהימנעות מהצבעה התרחש דווקא באזורים שנוטים להצביע שמאל, כך שקצת יותר משני אחוזים הנוספים שנגרעו מסך הקולות נגרעו על חשבון מפלגות השמאל, וניתן לייחס אותם לאותם זרמים בתנועת המחאה.

חיזוק השמאל המאוחד (IU)

הן במספרי המצביעים והן מבחינת הייצוג הפרלמנטרי, הגורם שצמח באופן דרמטי הוא רשימת השמאל המאוחד. מדובר ברשימה ותיקה מאוד בנוף הפוליטי הספרדי, שבמרכזה המפלגה הקומוניסטית הספרדית, תנועת רשתות, תנועות שמאל איזוריות מסונפות (כמו היוזמה למען קטאלוניה) ועוד קבוצות קטנות ועצמאים. השמאל המאוחד (IU) קיבל קרוב ל- 7% מהקולות לעומת 3.8% מהקולות בבחירות הקודמות. כמעט כל הגידול הוא על חשבון קולות המפלגה הסוציאליסטית. סביר להניח שההתעוררות שקשורה למשבר ולתנועת המחאה גרמה לתנודה האלקטורלית המשמעותית הזאת. אבל התנודה הזו לא הספיקה כדי להפוך את השמאל המאוחד ממפלגה שלישית קטנה למפלגה השנייה בגודלה, לאלטרנטיבה ממשית לימין, בכמעט אף אזור בחירה. אלברטו גרסון מייצג בתוך "השמאל המאוחד" את הקול המובהק של פעילי המחאה. מדובר בכלכלן צעיר בן 26, שהצליח להיבחר לקונגרס מטעם השמאל המאוחד בעיר הדרומית מלגה.

השמאל הלאומי הבאסקי והקטלאני

עוד סיפור הצלחה יחסי בשמאל בבחירות האלה הוא הקואליציה השמאלית הבאסקית AMAIUR, אשר זכתה במעט יותר מ- 333 אלף קולות ובייצוג הלא פרופורציונלי ביחס לגודלה של 7 צירים בפרלמנט במדריד. הצלחתה קשורה ללא ספק להתפתחות הדרמטית במאבק הלאומי הבאסקי – להחלטת המחתרת אטא לזנוח את המאבק המזוין, מה שאפשר איחוד אלקטורלי של זרמי שמאל באסקיים שונים ומנע את פסילת הרשימה מצד רשויות ספרד. הקואליציה השמאלית החדשה משנה את פני הפוליטיקה בארץ הבאסקים וצפויה לעלות על מסלול של עימות פוליטי עם ממשלת הימין הקרובה בשאלת הריבונות.

בקטאלוניה לשמאל הרפובליקאי הקטאלוני (ERC) היתה ירידה במספר הקולות מ- 298 אלף קולות ב- 2008 ל- 256 אלף כעת, אך הוא הצליח לשמור על הייצוג הלא פרופורציונלי של 3 צירים בפרלמנט. בקטאלוניה, אחד ממוקדי המחאה באביב, השמאל הקטאלני הלאומי איבד משהו מכוחו ולאו דווקא לטובת "השמאל המאוחד".

"השמאל המאוחד" והשמאל הלא מאוחד

השם "שמאל מאוחד" מעט מטעה. השמאל המתנגד לקפיטליזם בספרד ממש לא מאוחד.

קומוניסטים מפולגים. נתחיל בציון של פילוגים אלקטורליים ותיקים שפוגמים, אמנם באופן מאוד שולי, ביכולת של שמאל מאוחד להתרומם לכדי אלטרנטיבה גדולה יותר. עוד שתי רשימות נושאות את שם הקומוניזם: המפלגה הקומוניסטית של עמי ספרד (PCPE), שהיא מפלגה לניניסטית אורתודוקסית שהתפלגה בסוף שנות השמונים ורוב מצביעיה אנשים מבוגרים, ושזכתה במעט יותר מ-26 אלף קולות, 0.1% מסך הקולות, כששת אלפים יותר מאשר ב-2008; מפלגת איחוד הקומוניסטים של ספרד (UCE) המאואיסטית, אשר קיבלה מעט יותר מ-16 אלף קולות ולא התמודדה ב-2008. אפשר לראות כאן שני ארגונים פוליטיים ותיקים ולא מוצלחים, אשר משכו אליהם אלפים בודדים מהקולות של מי שהיו פעילים במחאת האביב הספרדי.

אליהן יש להוסיף את הזרם הטרוצקיסטי, הולדתו בתנועה הקומוניסטית. לפחות אחת הקבוצות הטרוצקיסטיות בספרד "שמאל אנטי-קפיטליסטי" היתה שותפה יחד עם התארגנויות קטנות אחרות ש חלקן צמחו באביב המחאה, לרשימה שהגדירה את עצמה כרשימת ה"אנטי-קפיטליסטים". בנוסף לפעלתנות של חלק מפעילי ופעילות המחאה בפוארטה דל סול, הרשימה הזאת גם זכתה לחיזוק חיצוני בדמות ההמלצות החמות של מספר אינטלקטואלים זרים בולטים, ביניהם נועם חומסקי, הבימאי האנגלי קן לואץ', האינטלקטואל הברזילאי-צרפתי מישל לווי ועוד. למרות זאת, הרשימה שעשתה את המאמץ הגדול ביותר לזהות את עצמה עם המחאה השיגה רק מעט יותר מ-24 אלף קולות.

אם נחבר יחדיו את הקולות של שלושת הרשימות המרקסיסטיות המובהקות ונוסיף אותן לאלה של רשימת "השמאל המאוחד", הרי שזו היתה מקבלת עוד 0.3% ויש סיכוי שבאחד מאזורי הבחירה היתה משיגה, אולי, עוד חבר פרלמנט או שהדבר לא היה משנה כלל. בכל מקרה, בדינמיקה פוליטית צירוף כוחות – במיוחד במקרים בהם מחברים כמות משמעותית של פעילים ופעילות מסורים לפרויקט משותף – עשוי להביא תוצאה שמעבר לחיבור האריתמטי של הקולות הנפרדים אלא להכפלה של אפשרויות וליצירת מוקד משיכה לקולות שאולי הלכו לרשימות אחרות או למצביעים, שהמציאות של פילוג פנים-מרקסיסטי השאירה אותם בבית.

שמאל רדיקלי אחר. התנועה "למען עולם צודק יותר" (PUMJ) צמחה בשנת 2004 ונתפסה בקרב רבים כקרובה מאוד לרוחות הצעירות שבאו לידי ביטוי במחאת האביב הספרדי. זו תנועה ששמה במרכזה את רעיון הצדק החלוקתי, ובכלל זה יצירת מנגנוני מיסוי אוניברסליים, מתוך הבנה שהתשובות למערכות פיננסיות ותאגידים גלובליים צריכות להיות תשובות גלובליות. התנועה מבקשת לבטל חלק מהחובות, שנוצרו בידי ממשלות מושחתות, לשנות את יחסי הכוחות הפיננסיים ולייצר מערכת חוקי עבודה ורווחה כלל-עולמיים. "למען עולם צודק יותר" קיבלה בבחירות האלה 27 אלף קולות, שהם תוספת של 4 אלף קולות לאלה שקיבלה בבחירות הכלליות של 2008. במלים אחרות, אל התנועה זרם בקושי זרזיף מתוך זרם המחאה של אביב 2011.

מפלגת הפיראטים (PIRATA) נחשבה אף היא לכתובת רעננה אפשרית לזרם המוחים הצעירים. מדובר במפלגה המציבה במרכז ענייניה את התביעה לדמוקרטיה ישירה והגנה על החירויות האזרחיות ועל הזכות לתוכנה חופשית ולעולם חופשי מהאינטרסים הרכושניים ביחס לקניין הרוחני. המפלגה הצליחה לקבל את תמיכתם של 25 אלף מצביעים בלבד.

הרבה פחות קולות, כ-10 אלפים, קיבלה המפלגה ההומניסטית, מפלגה פציפיסטית שקרובה לתנועה רוחנית, המחזיקה בעמדות מתקדמות ועקביות בנושאי רווחה וסביבה.

ירוק מאוחד (מקומית) וירוק מפולג (ארצית)

יש עוד התארגנויות שמאל-אקולוגיות, חלקן יותר משמעותיות מבחינה אלקטורלית. באזור ולנסיה הצליחו פעילי השמאל האקולוגי להקים יחד עם כמה ארגוני שמאל קטנים קואליציה אזורית בשם "מחויבות" ( COMPROMÍS-Q), שקיבלה למעלה מ-125 אלף קולות, ובשל ריכוזם האזורי זכו לנציג בפרלמנט.

לעומת זאת, ההתארגנות האקולוגיסטית הכלל-ארצית הגדולה, EQUO, הרואה עצמה כירוקה-חברתית זכתה אמנם לכמעט 216 אלף קולות, אבל בשל פיזורם בכל רחבי הארץ (חוץ מאשר כאמור בוולנסיה) – לא תקבל שום ייצוג פרלמנטרי.

גם המפלגה למען זכויות בעלי החיים (PACMA) תופסת את עצמה כאקולוגיסטית. היא השיגה בבחירות האלה מעט למעלה מ- 101 אלף קולות, שהם מעט מעל 0.4%. ציבור הבוחרים שלה נחשב לדומה מאוד לציבור הבוחרים של הירוקים. ברור לחלוטין שצירוף הקולות של שתי הרשימות האלה היה מביא בהכרח לייצוג פרלמנטרי של לפחות שני צירים.

כמה קולות מייצגים את המחאה?

לא כל הרשימות שציינו יכולות להיחשב לכאלה הממוקמות משמאל למפלגה הסוציאליסטית, אבל ברור שכולן התחרו על הקולות של המחאה האנטי-קפיטליסטית הגדולה של האביב האחרון. כולן יחד מגיעות כמעט ל-3 מיליון קולות, כ-12% מקולות הבוחרים. אליהן היינו יכולים באופן ספקולטיבי להוסיף עוד כ-3% של נמנעים מהצבעה ופתקים לבנים שנוספו בבחירות האלה. האם זה אומר שהמחאה הקיפה או ייצגה רק 15% מהאוכלוסייה בספרד? סביר להניח לדעתי, שהיתה משמעותית יותר – שחלק מהנמנעים הקבועים מלהצביע בבחירות היו גם שותפים למחאה הנוכחית וגם שחלק ממצביעי רשימות המרכז הקטנות או הרשימות האזוריות מבטאים אולי אף הם – ברמות שונות – חוסר שביעות רצון מהממסד השליט של שתי המפלגות הגדולות והאינטרסים התאגידיים שמאחוריהן.

חשוב גם לזכור, שהמחאה וחוסר שביעות הרצון גם הקיפו אוכלוסיות מחוסרות אזרחות וזכות הצבעה, אוכלוסיות של עובדים ועובדות מהגרים, לרוב עובדי כפיים או רוכלים, שלא נספרים בכלל במערכות הבחירות.

האם המחאה החברתית הועילה לימין?

בראייה מאוד פשטנית ושטחית יהיו שיטענו, שהמחאה החברתית בספרד שיחקה לידי הימין. אין ספק שהמחאה החברתית סייעה להציג את השלטון של המפלגה הסוציאליסטית במערומיו, סגרה בפניו כל אופציה למהלך רטורי-דמגוגי מושיע נוכח המשבר הכלכלי והאבטלה הגואה. חידוד חוש הביקורת הציבורי יהיה אולי ההישג המשמעותי ביותר של המחאה. השכבות החברתיות, שמסר המחאה הגיע אליהן, אומנם לא תרגמו זאת להצבעה לימין, אבל בהיעדר אלטרנטיבה פוליטית שמאלית המונית – הימין פשוט נהנה מהתמוטטות הסוציאליסטים. הימין לא ניצח בעצמו אלא יצא מכישלון יריביו.

קטונתי מלהתיימר לנתח את המגבלות שמנעו מ"השמאל המאוחד" להפוך לאלטרנטיבה השמאלית עבור חלק משמעותי מהמוחים ומאוכזבי הסוציאליסטים. עובדה היא שרבים מאלה נמנעו מהצבעה ובכך ביטאו חוסר אמון בפוליטיקאים השמאליים ותייגו אותם כחלק מאותה מערכת שנגדה מחו. עובדה מצערת אחרת היא הפיצול הרב בין רשימות שמאליות קטנות, שלא רק "שרפו" מאות אלפי קולות שנשארו חסרי ייצוג פרלמנטרי, אלא שגם הובילו לפיזור מאמציהם של אלפי פעילים ופעילות מסורים. האם הפלגים הקטנים אחראיםלכך או הנהגת "שמאל מאוחד" שלא השכילה להכילם? אין לנו מושג.

אבל יש שאלה עמוקה יותר שאמורה להטריד את השמאל המתנגד לקפיטליזם בכל רחבי העולם: כיצד בשעת משבר קפיטליסטי חמור ובשיאה של מחאה והלך רוח פומבי ביקורתי ביותר, חלקים ניכרים ממעמד הפועלים ומהשכבות החברתיות המוחלשות הנפגעות מהמשבר מצביעים לימין או למפלגות ממסדיות (כולל הסוציאליסטים)?

יש עדיין פער משמעותי בין התודעה של הרוב הגדול לבין זו הדרושה כדי להצמיח אלטרנטיבה משמעותית למערכת השלטת. אפשר למחות, אפשר להצביע על מגבלות ופגמי המערכת הקפיטליסטית, ורבים אפילו יכולים לפתח התנגדות כלפיה, אבל קשה מאוד לרוב נפגעי הקפיטליזם לדמיין שלטון החורג מגבולותיו. למען האמת, גם במצעים של התנועות מתנגדות הקפיטליזם אין אלטרנטיבות ברורות מספיק כדי לשכנע את ההמונים המתאכזבים מהשיטה.

אסור לנו להשלות את עצמנו בישראל, בספרד, במצרים או בצ'ילה. גם הפגנות המחאה ההמוניות ביותר אינן ביטוי לשינוי התודעה של רוב האוכלוסייה. במקרה הטוב הן ביטוי למגמת התחדשות של התודעה הביקורתית לקפיטליזם, אבל הדרך לביסוסן של אלטרנטיבות פוליטיות ממשיות עוד ארוכה. לא מספיק ללכת עם הגל, עם מי שכבר החלו לשאול שאלות על השיטה הקיימת. צריך להתחיל במיפוי הסתירות החברתיות ובניתוח הגורמים המעכבים התגבשות של אלטרנטיבה פוליטית בקרב שכבות ומגזרים מדוכאים. אין מנוס מכך. זה הכרחי כדי לבנות אלטרנטיבה – ובאותו זמן, חייבים להמשיך ולהעמיק את המאבק החברתי ולדון ברצינות במדיניות אלטרנטיבית.