1. המאבק שלכם הוא פוליטי. הבירה שהשפרצתם על רון חולדאי היתה פוליטית. חולדאי, שמאשים את הממשלה (!) במכירת קרקעות רק למרבה במחיר, שמצדיק את מחאת האוהלים, שמדבר על דיור בר השגה – ובאותו זמן ממש מבטל תכנית בנייה של 1,000 דירות לדיור בר השגה בת"א – הוא נוכל חצוף. מירי רגב, שמדברת על "פתרון לילדים שלנו שעובדים, לומדים ועושים מילואים" (תרגום: שהערבים יגורו במערות), היא גזענית פופוליסטית. גם בקבוק המים שהשלכתם עליה היה פוליטי.

השלב המכריע הראשון בכל מאבק חברתי הוא ההתגברות על מחלת הנעורים של "זה לא עניין פוליטי". מי שלא צולח אותו – נזנח ונשכח בשולי הדרך. בפוליטיקה אין מקום למי שאינו פוליטי. את או אתה נאבקים נגד מוקדי הכוח של החברה? אין מאבק פוליטי מזה.

נכון לעכשיו, נראה שמובילי המחאה דבקים ב"נייטרליות" מתוך מחשבה נאיבית שכך יסחפו עוד תומכים. אוי למי שנשען על תומכים כאלה, שתמיכתם מותנית בהתנערות מן הפוליטיקה. תחת קורת הגג המחבקת של ה"א-פוליטיות" מצטופפות קבוצות בעלות אינטרסים הפוכים לגמרי, מה שמבטיח את קריסת המאבק עוד בראשיתו.

עדיף להיות פוליטי ולחבור עם מעטים שמסורים לעניין לטווח ארוך מאשר להיות "לא פוליטי" ולהישען על רבבות שתמיכתם חולפת כמוץ ברוח.

2. המאבק על דיור בר השגה הוא שלוחה של המאבק על הדיור הציבורי. היריב שלהם אחד: אילי הנדל"ן, ראשי הכלכלה ומשרד האוצר. שמעתם היטב את ה"פתרון" של נתניהו: "תחרות, תחרות ותחרות". תרגום: בקרוב גם לא תוכלו לממן את האוהלים שבהם אתם לנים כיום. חסידי "המשק החופשי" מפנים אצבע מאשימה אחת – נגד הריכוזיות, נגד הביורוקרטיה. להשקפתם – רגולציה ממשלתית ופיקוח על שכר הדיור הם לא פחות מבולשביזם, השטן בהתגלמותו.

זה בולשיט. כמעט בכל הערים הגדולות במערב מתקיים פיקוח על כל הדירות השכורות – על שכר הדירה עצמו ועל הליך פינוי הדיירים. גם בארץ יש הצעות חוק כאלה – כולן טורפדו בידי הקואליציה, ביוזמת האוצר. לא כל כך מפותחים שם, באמסטרדם ומונטריאול וברלין, עוד לא השכילו להפנים את נפלאות השוק החופשי. עדיין תקועים במושגים ארכאיים של זכויות אזרח.

3. מה תפקיד השלטון? למה יש בכלל שלטון? לנתב את ההון הציבורי לטובת האזרחים או לשלשל אותו לכיסיהם של בעלי הון? מי צריך שלטון שמשמש תחנת מעבר מכספי האזרח לכיסו של הטייקון?

"השוק החופשי יוריד את מחירי הדיור" – שקר. אין בארץ מחסור בקרקעות לבנייה. יש חסמים ביורוקרטיים, אבל הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל – שאמורה להביא מזור לכל תחלואי הדיור בארץ – היא בראש ובראשונה עוד מהלך הפרטה קיצוני מבית היוצר הניאו-ליברלי של נתניהו. היה והקרקעות יופרטו – הן יגיעו, במוקדם או במאוחר, לידי מי שיכול לשלם יותר. אמרתם הפרטה – אמרתם רישוש החלשים וחיזוק העשירים. הרפורמה שווקה לציבור בלי שום מרווח זמן סביר לדון במשמעותה, ותוך הטעייה מכוונת, כאילו מדובר בהעברת 4% בלבד מקרקעות המדינה לידיים פרטיות. מי שעשה חשבון מדויק יותר גילה שלמעשה מדובר בהעברת 160% מקרקעות המדינה הזמינות לבנייה לידיים פרטיות (מהיכן יילקחו 60% החסרים? אולי באוצר כבר מכניסים לחישובים את הפינוי לרחוב של אוכלוסיות "מיותרות"). גם אזרחי ישראל הערבים מבינים שייצאו ניזוקים משוד הקרקעות הגדול הזה, המתבצע תחת מטרייה יהודית למהדרין.

4. העובדות האלה מסמנות, ולא בפעם הראשונה, את האוייב האמיתי של אזרחי ישראל, ובמיוחד בני המעמד הבינוני ומטה: השלטון שהם בחרו בו. והשלטון הזה אינו מתמצה במפלגה זו או אחרת – כולן שותפות לשיטה. במובן השטחי הזה, המאבק "איננו פוליטי". אבל בשני מובנים עמוקים יותר, הוא פוליטי לעילא: זהו מאבק נגד הכוח הבלתי מרוסן של ההון ועושי דברו במסדרונות השלטון; ושותפים לו כל קורבנותיו של ההון.

5. האם ישכילו המפגינים להציץ מעבר לפתח האוהל ולזהות את השותפים הטבעיים שלהם? אלה נפגעי הדיור הציבורי, שנזרקו לרחוב בעקבות מהלכים דמויי-הפרטה שחלו בחברת "עמידר". איזו מפלגה בכנסת של היום מייצגת אותם? בדיחה גרועה. אף אחת. האם זה אומר שאין כתובת למאבק חסרי הדיור? יש ויש. רק נתין במדינה טוטאליטרית מזהה את הפוליטיקה עם הממסד המפלגתי. אזרח במדינה דמוקרטית יכול לקום ולחבור אל הכוחות החברתיים שמדברים בשמו. היו סמוכים ובטוחים שכאשר אלה ידברו בקול מספיק חזק ותקיף – חברי הפרלמנט הנרצעים יעמדו בתור לממש את חזונם.

אבל לשם כך נדרשת ממנהיגי המאבק בגרות מינימלית; ונכונות להניח בצד איבות ישנות ודימויים מאיימים של אוכלוסיות שונות, "אחרות" וגם מרוחקות. כך נוצרת סולידריות של קורבנות השיטה, ובלי סולידריות כזאת, אין פעולה פוליטית אפקטיבית.

6. זהירות, מילה בערבית: תראבוט (התחברות). שמעתם על התנועה הזאת? כבר כמה שנים שהיא פועלת בקרב חסרי דיור יהודים וערבים, ללא אבחנה. כשהכורת עולה על בית, כשחברת השיכון שוכרת בריונים כדי לפנות דיירים מביתם – תראבוט שם. לא תאמינו, גם כשזה קורה ליהודים, בכל הארץ: למשל כאן, וכאן, וכאן וכאן, וכאן. כשאתה חי ברחוב, הגזע והדת שלך פתאום לא נראים חשובים. מה פתאום תנועה עם שם ערבי דואגת ליהודים, אתם שואלים? ומה פתאום אף מפלגה עם שם יהודי לא דואגת לעניים ולחלשים לפני שהיא מפשפשת בתעודת הזהות שלהם? תראבוט לא לבד, יש גם "סולידריות שייח' ג'ראח", שגם היא, לא יאומן כי יסופר, ניצבת שכם על שכם עם יהודים שנזרקים מביתם.

מנהיגי מחאת האוהלים יודעים לפרוט יפה על הנים הפופוליסטי של השנאה לפוליטיקאים. האם יש בהם רצון וגם יכולת למנף את המחאה לעשייה פוליטית אמיתית, במסגרת הכוחות האנטי-ממסדיים שכבר פועלים בשטח?

7. זה יהיה כמובן גט כריתות לכל האינטרסנטים שמנסים לרכב על גל המחאה הזה. שנייה אחרי שמנהיגי המאבק יחברו באופן גלוי לנציגי המשפחות הערביות המנושלות ברמלה, לוד ובנגב – אריאל אטיאס ומירי רגב יתפוגגו מהתמונה, חולדאי ייתן גז, ו"השמאל הלאומי" יקפל את האוהלים שלו. יש להניח שגם חלק מן המפגינים עצמם ירגישו מרומים אם ייאלצו לקרוא, בקול אחד, לפתרונות דיור הן עבורם והן עבור משפחות קשות יום מנצרת, באר שבע או לוד. ואיך ימחו את העלבון הצורב הזה מפניהם, "שמאלנים קיצונים"? (טיפ: אחרי ששומעים את זה 20-30 פעם ביום, זה הופך למוסיקת רקע נעימה). וכל המתריעים בשער: זה לא חכם, זה לא פרקטי, אסור "לאבד את המרכז" ולהפוך לקיצונים. כאילו ש"המרכז" הזה, השרוי בתרדמת כבר יותר מעשור, הניע פעם מהלך פוליטי משמעותי בארץ; כאילו לא הקיצונים הם שמושכים בחוטי הפוליטיקה שלנו.

אוקיי, תבחרו: או לחבור עם כל מי שהשיטה הנוכחית דופקת, בלי הבדלי דת/גזע/מין/עדה, ולהתנגד לכל מי שהוא חלק מן השיטה, בלי הבדל דרגה/משרה/מעמד מיניסטריאלי; או לבודד בעקשנות את המאבק שלכם מכל מאבק דומה לו, להתבצר בבועה מגזרית אחת, להשקיף באיבה על כל מי שהפוליטיקאים חינכו אתכם לשנוא – ולהתכווץ תוך מספר שבועות, עד שתיעלמו. להיות תחרירים, או להיות מגזריים. זאת הברירה.

(הבהרה: הכותב אינו חבר בשום ארגון שמאל, לרבות "תראבוט" ו"סולידריות שייח' ג'ראח").


  • המאמר פורסם במקור בבלוג של עידו לנדו, לא למות טיפש, ב-18 ביולי 2011.