כמה ימים עברו מאז התחיל מבצע מסך עשן – סליחה, עמוד ענן – ונדמה כבר שזו המציאות היחידה המוכרת. ובינתיים הסלמה, יותר ויותר גרוע, יותר ויותר מפחיד. כל כך מפחיד, שרבים שכחו כבר את הפחד המורגל יותר, מפני חוסר פת לחם, העדר קורת גג, אבטלה ועבודה פוגענית (אולי זהו ההישג הגדול של ממשלת נתניהו).
זה גדל, זה מתרחב, ורבות מרגישות, שעוד מעט לא יהיה כבר איפה להתחבא. רבים מרגישים, שחייבים לחסל כבר את הפחד הזה. חייבים לחסל אותו בדרך היחידה שמציעים להם – חיסול מוחלט של ה"צד השני".
כאן מתחיל הדיבור הידוע – לחסל אותם, שונאי יהודים, רצחנים, מגיע להם, מגיע גם לילדים שלהם... ואני, ששומעת את הקולות האלה, מנסה לא לכעוס ולא לשנוא.
אני כבר זקנה. פתאום הבנתי, שכבר יותר משלושים שנה אני רצה בדרך המפותלת של המאבק לשלום צודק ושוויוני. צודק ושוויוני, לא "שלום" של להעלים את השכנים. ובד בבד, אני הולכת בדרך הארוכה הזו למען זכותם של כל תושבי ותושבות ישראל לקיום הוגן. דרך שמערבבת כל הזמן את מי שכל כך קל לכנות אותם ימנים או שמאלנים – פעם מחברת ופעם מפרידה. ויותר משלושים שנה אני רואה, איך הולכת ונבנית אותה חומה – לא רק פיזית – שאינה מאפשרת לראות את הכאב והפחד שבצד השני. שאינה מאפשרת לפגוש את בני האדם שמאחורי הכותרת המכלילה. החומה שאינה מאפשרת אפילו להתחיל להבין, שאי אפשר לדרוש מאנשים לחיות תחת אי-ודאות נוראה – האם מחר תילקח מהם אדמתם, האם מחר יהרסו בתיהם, האם מחר יבואו שוב מתנחלים להכות אותם – ולדרוש מהם לחיות ללא כל תקוה ולא לשנוא את מי שיוצר את חוסר התקווה הזה (כדאי לקרוא את זה - רשימה של "עצות מעשיות" לזמן חירום שכולן מסמנות חרדות).
זו החומה שלא אפשרה לראות כיצד חיסלה ישראל פעילי שלום בשטחים הכבושים וכיצד הגיבה והיא מגיבה באלימות על כל ניסיון למחאה בלתי-אלימה (שלושה מפגינים פלסטינים נהרגו בהפגנות בגדה המערבית בימים האלה – חישבו עליהם). אותה חומה שאינה מאפשרת לנו להרגיש גם את פחדם של א-נשי עזה – שיודעים בבירור שישראל יכולה לרדת עליהם מתי שרק תרצה. שיודעים בבירור שישראל היא זו שתקבע מה יאכלו, אם בכלל.
ואני רואה גם, כיצד נבנית חומה דומה בתוך ישראל - החומה שאינה מאפשרת לא-נשים להבין את פחדה של האם החד-הורית, את פחדי המובטלות, את הפחד הקיומי של מי שאינו יודע אם מחר תהיה לו פרנסה. ובשנה האחרונה – פחדיהם של מי שניסו למחות על חיים בלתי-אפשריים כאלה ונענו בבוז, בביטול ובהתעלמות מצד ממשלתם (וגם מצד לא מעט מקרב אלה שהשתתפו במחאה אבל לא היו שותפים לתנאי החיים של מי ששוללים מהם את זכויותיהם היסודיות ביותר).
ותמיד, תמיד מיוצרים אותם מצבי חירום, שבהם הופכת הסולידריות לכמעט בלתי-אפשרית. בימים כאלה, א-נשים שאני אוהבת ונלחמת יחד איתם הופכים בגלל הפחד המצמית לשונאי ערבים ולשונאי "אוהבי ערבים". פעם הייתי עונה: "הנה, הגזענות יוצאת החוצה, אמרתי לכם." אבל כבר מזמן אני מסרבת לעשות זאת, כי אני מבינה את הפחד הגדול כל-כך, פחד ששום פתרון אחר לא מוצג בפניו.
אני מסרבת לצעוק "גזעני". אני מסרבת לצעוק "ימנית". הלב שלי כואב, כשאני שומעת, אני חרדה – אבל אני מסרבת לשנוא ולהטיח. בדיוק כמו שאני מסרבת לשנוא את מי שהטילים שלהם מאיימים גם עליי.
בתוך כל הפחד הזה האיום, המייצר שנאה כל כך איומה – אני מבקשת לעצור לרגע. אני רוצה לבקש לעצור ולראות את הפחד האחר. להבין שבעזה, למשל, אפילו מרחב מוגן אין. שבעזה, למשל, נהרגו כבר יותר ממאה איש, שרובם יכולים להשפיע על ההנהגה הפוליטית פחות או יותר באותה במידה שאנחנו מצליחים להשפיע על הממשלה. כלומר בכלל לא. להבין, שהצורך הזה לחסל כדי להימלט מהפחד האמיתי כל-כך אינו רק שלנו. להבין, שרצונה של ממשלת ישראל "לחסל ולהוריד על הברכיים", רצונה לשכנע אותנו כי כל תושבי עזה וילדיה אחראים וצריכים לשאת בתוצאות במחיר מוות ופציעה – יוצרים פחד אמיתי גם אצלם. יוצרים אותה תחושה, שרק חיסול שלנו יוריד את הפחד הזה מעליהם. ואז כל מה שנשאר הוא רק לחסל אלה את אלה. ואז יגיע השקט, כשכולנו נחוסל.
וכשאני אומרת את זה, מצטרפת לפחד שלי גם שנאה. כן, שנאה וכעס. כי מי שבאמת צריך לשנוא אותם הם אלה המייצרים כל הזמן את הפחד והאימה. מי שצריך לצאת נגדם – במחאה בלתי-אלימה, לגישתי – הם אלה הניזונים ומתרחבים ומתבססים מהפחד והשנאה שהם עצמם ייצרו. וכיוון שאני בארצי אני יושבת, הרי שהשנאה ושלי והפחד שלי, וגם המחאה שלי מכוונים אל מי שהיום קובעים את המדיניות של ארצי. הם – נתניהו, ברק, אפילו שר החינוך, שפתאום נזכר להיות איש צבא – הם חוזרים ואומרים שהם עושים זאת למען בטחוני שלי. אבל למדתי, בכל השנים האלה שאסור להאמין להם. איך אפשר להאמין למי שביזו במשך כל שלטונם כל זכות אנושית לחיים בכבוד, להאמין למי שאחרי כל המחאה הגדולה לא עשו דבר מלבד להעביר עוד ועוד כספים לחשבונם ולחשבון עמיתיהם בעלי החברות? איך אפשר להאמין למי שמחפשים לעצמם ולאדוניהם הקלות מס, לא חולמים לחלק מחדש את המשאבים או אפילו לדאוג למגן את בתי אותם תושבים, שהם עצמם העמידו בחזית הראשונה של הנפגעים? איך אפשר להאמין למי שנותנים לנו, האזרחים, להתגייס למען תושבי הדרום בתרומות ובאירוח, והם עצמם לא טרחו להוציא מהמיליונים שבכיסם אפילו מעט כדי לממן ארוח למחוסרי המרחב המוגן.
בתוך כל הפחד והאימה האלה, רק אותם אני רוצה לשנוא ואת השלטון שלהם אני רוצה להפסיק. כי אם לא, נמשיך לשנוא את הערבים, את השמאלנים, את הימנים, את הגזענים, את מבקשי המקלט, את כולם – ודבר לא ייצא לנו מהשנאה הזו מלבד פחד, כאב וחיסול הדדי, בשעה שהאדונים והשליטים כמובן ימשיכו לשמור על השמנת שאגרו, ולהשמין עוד יותר.