אנחנו, תנועת התחברות-תראבוט, תומכים בעם הסורי הנאבק למען חירותו וזכויותיו ואומרים זאת בקול ברור. יש שאומרים שהמציאות הסורית והאזורית מורכבת - והם צודקים. בדיוק לכן אנחנו רוצים להתמודד ביושר עם הטענות המועלות כנגד נקיטת עמדה בעד ההתקוממות הדמוקרטית של העם הסורי:
- אומרים שזהו משטר אנטי-אימפריאליסטי, שמהווה המחסום האחרון בפני ההשתלטות של המערב באזורנו
משטר הבעת' בסוריה הינו שלטון מושחת, שבו קבוצה קטנה של אנשים (בעלי הון ושררה) שולטת בכמויות עצומות של הון שנגנב ישירות מכיסי העם הסורי. החבורה השולטת במדינה אינה מונעת ממניעים אנטי-אימפריאליסטיים ולא יכולה לשמש לא כדוגמא לכך ולא כמגינת הסוציאליזם. אמנם המשטר נמצא בעימות מול ישראל וארה"ב, אבל שורת מקרים בולטים כגון מלחמת המפרץ הראשונה מראים, עד כמה העמדה הבינלאומית שלו אינה עקרונית ועקבית אלא אופורטוניסטית. יותר מכך: המלחמה הבין-גושית כבר נגמרה מזמן, ומדובר במשטר ידידותי מאוד לרוסיה של פוטין, שהיא כזכור קפיטליסטית, אוטוריטרית ובעלת שאיפות אימפריאליסטיות משלה, ונתמך במקביל על ידי האימפריה העולה, חסרת המעצורים ונקיפות המצפון, סין.
- המפגינים נגד המשטר הם פיונים במזימה אימפריאליסטית
ההתקוממות בסוריה החלה בדרעא מקבוצה של הורים, שהפגינו נגד התנהגות לא מוסרית של כוחות הבטחון שכלאו ועינו את ילדיהם על כך שכתבו על קיר בית הספר "העם דורש להפיל את בשאר". עלבונות והשפלות כלפי הורי הילדים ונכבדי האזור עוררו את המחאות ההמוניות. המחאה פשטה במדינה בהשראת ההתקוממויות הדמוקרטיות המוצלחות בתוניסיה ובמצרים. אסור לשכוח זאת.
גם אם ישנם כוחות זרים, שמנסים להפיק תועלת, לעלות על הגל ולרכב על גבם של המפגינים הסורים, אין זה הופך אותם לפיונים במשחק או לסוכני האימפריאליזם. מקור המחאה במציאות הסורית עצמה. בסוריה אין סטטיסטיקות רשמיות מסודרות ואין נתונים אמינים, אבל לאזרחים הסורים ברור, שעוד לפני תחילת המחאות רמת האבטלה היתה גבוהה מאוד ומאז המצב רק החמיר. רבים מאוד מצאו לעצמם פרנסה במנגנוני הדיכוי והפיקוח של המשטר או משלימים הכנסה באמצעות הלשנות. רוב האוכלוסייה שורדת בחיים יומיומיים של שחיתות, בהם חייבים לתת ולקבל שוחד כדי להתקיים ולהשיג דברים בסיסיים. בעם הסורי הלכו והתגברו הקולות התובעים שינוי יסודי, והמונים החלו להשתחרר מהפחד. בני ובנות העם הסורי הם מקור המחאה, וכל התייחסות לנושא צריכה להתחיל בהם, בזכויותיהם, בסבלם ובדרישותיהם הלגיטימיות.
- המשטר הסורי מגן על ההתנגדות הפלסטינית
בסוריה יש כוח ביטחון מיוחד לפיקוח ודיכוי של הפעילות הפוליטית של הפליטים הפלסטינים החיים בה. בכלל, בסוריה אסורה כל התארגנות פוליטית שאינה מתיישרת עם הקו של המשטר. מתנגדים של המשטר מועלמים ונרצחים. בסוריה ישנם 19 מנגנוני ביטחון שונים השותפים למשימה אחת: לחסל כל איום על המשטר. מבחינה היסטורית, התמיכה של משפחת אל-אסד בארגונים פלסטיניים היתה תמיד מותנית באינטרסים. לא פעם הצבא הסורי טבח בפלסטינים במהלך מלחמותיו בלבנון (תל א-זעתר, טריפולי) וכמובן - המשטר פעל פעם אחר פעם על מנת לפלג את התנועה הלאומית הפלסטינית (התמיכה באבו-מוסא בלבנון ועידוד העימות בין החמאס לפתח הם רק שניים מהמקרים הבולטים) ובכך לשבור את עצמאות ההחלטה שלה.
- המאבק החברתי בסוריה הוא בעיקרו מאבק בין-עדתי. המשטר מגן על המיעוטים ובמיוחד על המיעוט העלאווי שעלול להיפגע מהשתלטות סונית
אמנם יש בסוריה מתיחויות עדתיות ומתרחשים אירועים מדאיגים ואף פשעים של שנאה ונקמה בין-עדתית. אבל זהו לא משטר של כלל בני העדה העלאווית. הכוח שנקרא "אל-שביחה" (מילולית רוחות הרפאים, ובדימוי ביריונים הנוהגים במרצדסים שהמשטר מממן) הוא כוח שהוקם על ידי משטר הבעת' לדיכוי ההתנגדות והפעילות הפוליטית בקרב העלאווים. כיוון שאסד התקשה להפעיל את הצבא הסדיר וכוחות הביטחון הרשמיים נגד בני קהילתו, הוא יצר כוח נוסף אשר פועל מעל החוק. לא מעט אופוזיציונרים עלאווים נרצחו על ידי המשטר ושולחיו, ולא מעט עלאווים נמצאים כיום בשורות האופוזיציה. כוחות אל-שביחה מנסים בחודשים האחרונים להחריף את המתיחות הבין-עדתית, וזו גם מטרת הפיגועים בשכונות הנוצריות שמבצעיהם לא ברורים. אין לזה שום קשר עם ההפגנות והמחאות כנגד המשטר, בהן השתתפו ותמכו בני ובנות כל העדות.
- חלק גדול מהעם הסורי מפגין תמיכה במשטר, לא פחות מאלה שמפגינים נגד המשטר
במשטר דיקטטורי אין משמעות רבה להפגנות התמיכה של אזרחים במשטר. החיים תחת דיקטטורה במשך עשרות שנים מפרקים את מבנה החברה ומונעים את יצירתה של הנהגה מקומית. כל אזרח המראה סימנים של הנהגה מסתכן בחיסול בידי השלטון; שאר האזרחים עדים למתרחש ומונעים מפחד. באותן רשתות טלוויזיה שהראו את הפגנות התמיכה, יכולנו לצפות גם באזרחים המנשקים את תמונתו של בשאר אל-אסד ומעידים "אין אלוהים מלבד בשאר", בשעה שחיילים דורכים על גבם או מכוונים אקדח לראשם.
אם נאמץ את הזכרון שלנו מעט נמצא, שבכתבות הטלוויזיה הישראלית שהיו משודרות לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה נהגו סוחרים ועוברי אורח בגדה המערבית לענות ב"כן" רפה, כאשר הכתב הישראלי היה שואל אותם: "אינתא מבסוט?" וב"לא" נמרץ, כאשר היו נשאלים אם יש בעיות פוליטיות. לראות במיצגי התמיכה האלה משהו אותנטי פירוש הדבר להיות עיוורים לפחד ולדיכוי העמוקים בחברה הסורית נוכח מחוות תמיכה מאולצות של אזרחים מפוחדים. ראוי לציין עד כמה משותקת המערכת הפוליטית, עליה אמור להישען המשטר: עד כה במשך שנה שלמה של מהומות לא פורסם אף גילוי דעת התומך בשלטון שמקורו בכינוס של סניף מקומי של מפלגת הבעת' או של מפלגות הדמה, המסונפות אליה ב"חזית הלאומית המתקדמת".
- ההתנגדות למשטר אסד מזוינת ולכן לא עממית ולא לגיטימית
בקרב המתנגדים אכן ישנם כוחות מורדים המשתמשים בנשק. אולם הקול החזק והברור שיצא מסוריה מראשית המחאות הוא קול שמדבר על מהפכה והתנגדות לא אלימה.
ישנן עדויות לכך שכוחות חמושים של מורדים מבצעים גם הם פשעי מלחמה ורוצחים אזרחים בדם קר; אנו מוקיעים פשעים אלה באותה מידה שאנו מוקיעים את פשעי השלטון. מאחורי הפשעים ייתכן שעומדים אינטרסים כאלה או אחרים, אבל ברקע שלהם עומדת דיכוי בן עשרות שנים, שמנע את התבססותה של תרבות פוליטית דמוקרטית.
ולגבי השאלה העולה על הלגיטימיות של תנועת התנגדות חמושה: בל נשכח שסוריה בעצמה, כמוה כמדינות התומכות בה, מחמשת ותומכת בארגונים חמושים אחרים בארצות אחרות. אלה הסולדים מההתנגדות הסורית משום שהיא חמושה ומשבחים תנועות התנגדות חמושות אחרות ללא סייג, מפעילים סטנדרט כפול בשיפוט שלהם.
אין זה מתפקידנו במאמר זה לשפוט מוסרית ואידאולוגית, אם שימוש באלימות על מנת למרוד במשטר אלים עוד יותר הוא נכון או לא, אולם ההיסטוריה הוכיחה לנו פעמים רבות, שנשק ההתנגדות מופנה לאחר הניצחון או לעתים גם בדרך אליו גם כלפי האזרחים.
- מה עם התערבות בינלאומית?
כיום, לאחר חודשים של מחאה רחבה ופגיעה כלכלית, המשטר הנוכחי מוחזק בחיים רק בסיוען הנדיב של מדינות אחרות כמו סין, רוסיה ואיראן. גם זאת צורה של התערבות בינלאומית בענייני העם הסורי.
אנחנו מתנגדים להתערבות צבאית בינלאומית. בכל מקום בו היתה התערבות כזאת התוצאות היו קשות. המעצמות המתערבות בנשק אינן עושות זאת לטובת העמים המתקוממים אלא ממניעים כלכליים ואסטרטגיים. יש דוגמאות קרובות בזמן ובמרחב: עיראק ולוב. שום דבר טוב לא צומח לעמים מהתערבות צבאית אימפריאליסטית, ובעולם אין "רובין הוד" מיטיב עמים, שיש לו מטוסי קרב ויבטיח מניעת מעשי טבח מבלי לטבוח בעצמו ואחר כך לשדוד. זה נכון במיוחד ביחס לארה"ב ולנאט"ו, אבל לא רק ביחס אליהן. ודאי שגם התערבות תורכית לא תהיה למען העם הסורי אלא למען דיכוי הכורדים ואינטרסים של הממסד השליט בתורכיה.
הנהגות מקומיות שונות ומתחרות יכולות להזמין מעורבות אימפריאלית זרה - כך זה היה תמיד. כל התערבות צבאית זרה מתכסה תמיד במישהו מקומי שמזמין אותה.
השאלה אינה מי אכזרי יותר ברמת הפצצת אזרחים – מעצמות המערב או דיקטטורים מקומיים. במשקפיים של פגיעה בבני-אדם כל ההפצצות שוות; מבחינת התוצאות ארוכות הטווח של התערבות צבאית - יש השלכות לגמרי אחרות לכניסה מחודשת של מעצמות מקומיות וזרות לפעילות צבאית כאילו-לגיטימית באזור. זו מכה קשה לעמים שנאבקים על חרותם. מאז המאה התשע-עשרה לפחות נכנסים כוחות מערביים להציל את הילידים המסכנים מידי עצמם; הנימוק של אכזריות הילידים שטובחים אחד בשני הוא לא חדש: כך עשו באפריקה, כך עשו באסיה, וגם ישראל ניסתה את כוחה בשימוש בתירוץ הזה. אסור לנו ליפול היום למלכודת ההתערבות הצבאית ההומניטרית מטעם האדונים הנאורים.
- מה יקרה כשהשלטון ייפול? יעלה במקומו שלטון יותר גרוע
אין זה מתפקידנו להחליט במקום העם הסורי. ההמונים יצאו לרחובות ודורשים הפלת המשטר הנוכחי. אין לדעת מה יבוא לאחר הפלת המשטר. ייתכן מאוד שיהיו מאבקים קשים נוספים.
אנו שותפים לחששות מפני עליית משטר איסלאמיסטי לא-סובלני או משטר בובות הנשלט על ידי ארה"ב או כזה שימשיך את המשטר הנוכחי בכסות אחרת. יש סיכוי גדול שזה אכן מה שיקרה. אולם זהו עניינו של העם הסורי ליצור את האלטרנטיבה ולשפוט אותה.
מהפכות רבות פרצו למען רעיון מסוים ולאחר שתמו, קם שלטון המנוגד לגמרי לרעיונות המהפכה, דוגמת אלג'יר במאבקה נגד הקולוניאליזם הצרפתי שהוחלף על ידי משטר דכאני ודיקטטורי ודוגמת איראן, שבה נהפכה המהפכה ממבשרת עתיד חופשי יותר לאיראנים למשטר דכאני ורצחני. התוצאה המאוחרת אינה פוגעת בצידקת המאבק נגד צרפת הקולוניאלית או נגד משטר השאה.
בסוריה נרצחו כבר למעלה מ-10,000 אזרחים בידי המשטר. עובדה זו בעצמה מספיקה בשביל שמשטר זה יילך לעזאזל. גם אם צדדים מסוימים במשטר הינם חיוביים יותר מהאלטרנטיבות שאפשר לדמיין, אין זכות קיום למשטר כזה.
אנו כמובן מעדיפים שיקום בסוריה משטר אזרחי-דמוקרטי, לא עדתי, כזה המכבד את חיי אזרחיו ואזרחיותיו ואת זכויותיהם החברתיות – משטר המבטא את רצון העם, משטר עצמאי וחופשי מהשפעה חיצונית של ארה"ב, סין, רוסיה, תורכיה, איראן ואחרים, שיבטא את כמיהת הסורים לשחרור הגולן מהכיבוש הישראלי ויהיה ידיד לעמי האזור. אבל זהו כאמור עניינו של העם הסורי עצמו, והוא ורק הוא זכאי להחליט איזה משטר ואיזה שלטון יהיו לו.
אנו בטוחים שעם, שיצא בגבורה נגד משטר רצחני כמו המשטר הנוכחי, לא יקבל שוב בשתיקה דיכוי ורודנות מכל משטר חדש שיהיה. הסורים התחילו דרך לשחרור שאין ממנה חזרה, והם ימשיכו להיאבק עד שישיגו את מבוקשם.
תנועת התחברות-תראבוט, מרס 2012