לא ל"טרנספר בהסכמה"

בחודשים האחרונים מופצות גירסאות שונות של היוזמה לנתק את המשולש ותושביו הפלסטינים מישראל ולהעבירם לידי הרשות הפלסטינית, למשל במסגרת "חילופי שטחים", שבמהלכם יסופחו לישראל גושי ההתנחלויות הגדולים בתמורה להעברת שטחים לידי הרשות הפלסטינית. יוזמות אלה, שהיו בעבר נחלת חוגי הימין הטרנספריסטי, אומצו בשנים האחרונות על-ידי דוברים מרכזיים של המימסד הישראלי - החל באפרים סנה (מפלגת העבודה), דרך ח"כ עתניאל שנלר (קדימה), אהוד ברק, שמעון פרס, וכמובן אביגדור ליברמן. היוזמות הללו מעוררות חששות ממשיים באזור המשולש. רבים רואים קשר בינן לבין צווי הריסות הבתים של החודשים האחרונים.

רעיון ניתוק המשולש מנוגד לכאורה למגמת ההתפשטות והסיפוח המאפיינת את מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן; כיצד הפך לפופולרי בקרב דוברים שונים של המימסד בזמן האחרון? נראה שאפשר להצביע על שלוש סיבות עיקריות:

  1. נסיון להשיג לגיטימציה לסיפוח גושי ההתנחלויות לישראל באמצעות יוזמת "חילופי שטחים" עם הרשות הפלסטינית
  2. מדיניות ההפרדה והגידור, החותרת לטיהור החברה בישראל מן המיעוט הלאומי הפלסטיני ושינוי ה"מאזן הדמוגרפי"
  3. ניסיון להשתמש באיום לשלילת האזרחות הכפויה כדי להשתיק פוליטית את אזרחי ישראל הפלסטינים נוכח נסיונותיהם בשנים האחרונות לתבוע את זכויותיהם הקולקטיביות

חשוב לראות את ההצעות לניתוק המשולש ותושביו הפלסטינים בהקשר הפוליטי הרחב של מאבק ישראל להכנעת העם הפלסטיני. כאן יש חשיבות מכרעת להשגת הסכמה בישראל, בקרב הפלסטינים והעולם הערבי ובעולם, לסיפוח גושי ההתנחלויות הגדולים לישראל. זהו מהלך אסטרטגי שממשלות ישראל מקדמות הן בימי "תהליך השלום" של אוסלו, הן בימי ההתנגשויות האלימות ושפיכות הדמים של האינתיפאדה השנייה - וגם עכשיו, בשעת משבר קשה לתנועה הלאומית הפלסטינית.

ההצעות ל"חילופי שטחים" נועדו ליצור מראית-עין של סימטריה בין הצדדים הבלתי-שווים. הנסיון לקשור בין גורל הפלסטינים תושבי ואדי עארה למתנחלים יש בו יתרונות פוליטיים נוספים לשלטון, גם אם לא יתממש בפועל: הוא יוצר השוואה כוזבת בין מעמדם של המתנחלים, המבוסס על גזל, שהתנחלותם היא בגדר פשע מלחמה, לבין מעמדם וזכויותיהם של הפלסטינים תושבי המשולש, הנאחזים בבתיהם ובמולדתם שלהם. עצם ההשוואה מסוכנת לכל מי שפירוק ההתנחלויות יקר לו; אך בנוסף לכך, המשוואה מחזקת בקרב הציבורי היהודי במדינת ישראל את האשליה המסוכנת, שמותר למדינת ישראל לנסות לעשות בפלסטינים כרצונה: רוצה - מעבירה, רוצה - מספחת; רוצה - נותנת, רוצה - לוקחת. זכויות האזרח של הפלסטינים אזרחי ישראל אינן נושא למשא-ומתן - וכאן אחת הסכנות הכרוכות בסידרת ההבנות של ועידת אנאפוליס.

ההקשר השני של ההצעות ל"טרנספר בהסכמה" הוא החתירה לשימור אופיה של המדינה כמדינה יהודית. הצעות כאלה הופכות פופולריות בעידן הגדרות והחומות, במסגרת החתירה למשטר ההפרדה. כאן מתברר הקשר ההדוק בין הקולוניאליזם הפנימי, במסגרת אזרחית, במדינת ישראל - לבין הקולוניאליזם המופנה כלפי חוץ, המתנהל בחסות צבאית, בשטחים הכבושים: משטר ההפרדה מאיים הן על הפלסטינים בשטחים הכבושים, שמשטר המובלעות שמכינים עבורם מכונה בפי דוברי הממשלה "מדינה" - והן על זכויותיהם של הפלסטינים אזרחי ישראל. ההתנגדות למשטר ההפרדה קושרת בין המאבק בגזענות בתחומי ישראל - נגד המנפנפים באיום הדמוגרפי, מחשיבים תינוקות מן הלאום ה"לא-נכון" לאויב פוטנציאלי וקורעים משפחות פלסטיניות משני צידי הקו הירוק - לבין המאבק נגד הקנטוניזציה של השטחים הכבושים.

רעיון ה"טרנספר בהסכמה" מוצג במשאלי דעת-קהל כחלק מהסדרי שלום, וזוכה בתוך מסגרת זו להסכמה מצד רבים באוכלוסיה היהודית. אבל ההצעה להעביר את המשולש לרשות הפלסטינית אין פירושה להציע לתושביו אזרחות אלטרנטיבית לאזרחות הישראלית אלא נסיון להיפטר מאזרחים מדרגה שניה, אזרחים הנאבקים בעקשנות על זכויותיהם - כדי להפוך אותם לתושבים חסרי זכויות באחת המובלעות הפלסטיניות בגדה המערבית הנתונות לפיקוח ישראלי. האלטרנטיבה לאזרחות המוגבלת, החלקית, שמציעה כיום המדינה לאזרחים הפלסטינים היא לא אזרחות מלאה במדינה פלסטינית אלא משטר הגדרות והמובלעות.

מעבר לכך, ההנחה שאפשר לפתור בעיות אנושיות וחברתיות על-ידי טרנספר והפרדה, קריעת קהילות ממירקם חייהן על-ידי כיתורן בגדרות או "העברתן" מיד ליד כמו חפצים משקפת מנטאליות קולוניאלית שעוצבה על-ידי התנועה הציונית, שבמסגרתה הגירה והתישבות, הפרדה, טרנספר והגירה - כפויים או כפויים-למחצה - יכולים להיתפס כפתרון למצוקות חברתיות, בין של היהודים ובין של קולקטיבים אנושיים אחרים.

התנגדות נחושה של המיעוט הפלסטיני בישראל ושל בני בריתו הפוליטיים יכולה להכשיל יוזמות כאלה, שאולי עיקר מטרתן לא ביצוע בפועל אלא לשמש איום מתמיד על אזרחי ישראל הפלסטינים. איומים, גם אם לא מתכוונים לממשם, עלולים לשתק את המאוימים ולהעצים את יחסי הכוח הקיימים. לכן צריך אומנם להזהיר בפומבי מפני הטרנספר על כל צורותיו, אך להיזהר מדיבורים על סכנת "נכבה שנייה", שמתוך הצבעה נחוצה על סכנה קרובה, עלולים לערער את תחושת הבטחון, לעורר פחדים וחולשה יותר מאשר לחזק את ההתנגדות לנישול ולאפליה המתמשכים. בסקרי דעת קהל התברר, כי גם תומכי הרעיון בקרב האוכלוסיה היהודית נרתעים ממנו נוכח סירוב נחוש של האוכלוסיה הפלסטינית. מכאן הצורך בתשובה ברורה וחד משמעית של נציגיו הפוליטיים של המיעוט הלאומי הפלסטיני בישראל.

צעד חשוב בכיוון זה היה הכנס הפומבי שנערך ביום ששי, ה-22 במרס מטעם עיריית אום-אל-פחם וכן דראסאת - מרכז ערבי למשפט ומדיניות. אך מעבר לכך, יש צורך בהתגיסות עממית נגד יוזמות כאלה – ולא פחות מכך, נגד הנסיונות לנצל את האיום במהלכים כאלה כדי להשתיק את המיעוט הפלסטיני בישראל ולהרתיעו מלהיאבק על זכויותיו, למשל נוכח צווי הריסות הבתים של הזמן האחרון. ההתארגנות העממית נגדן היא התשובה הטובה ביותר לאיום. המאבק העממי הוא הבסיס לשמירת זכויות האזרח – והן בעצמן מהוות משאב משמעותי במאבק נגד הכיבוש ולצדק חברתי.