לא פעם הטיחו בי בחיי ש"השתאכנזתי", כל פעם בנסיבות אחרות ומא-נשים שיש להם חלק שונה בחיי. למילה הזו בפיהם היו ודאי פרשנויות שונות. לפעמים זה נאמר כטענה, לפעמים כהטחת אשמה, ולפעמים סתם כהצהרת עובדה קיימת, שבגללה אני בטח חושבת כמו שאני חושבת או עושה את מה שלא יהיה שאני עושה. לפעמים זה נאמר על ידי אנשים שלא מכירים אותי ושומעים את הדעות הפוליטיות שלי, ולפעמים זה מגיע דווקא מחבריי לדעות הפוליטיות ולחשיבה ביקורתית.
תמיד אני תוהה למה באמת התכוון המשורר: מה הופך אותי למשתאכנזת בעיני המתבוננת? האם זה שאני לומדת באקדמיה? האם זה שאני מאמינה ופועלת למען הצדק, השלום, זכויות אדם או בקיצור, שמאלנית ? האם זה בגלל שיש לי חברים אשכנזים? האם זה בגלל שלמדתי כמה מילים לועזיות ? ואולי זה בגלל שאני חילונית?
במקרים רבים משתמשים במונח השתאכנזות מתוך קבלה מובלעת של התפיסות ההגמוניות השולטות. מאחורי הדיבור עומד סטריאוטיפ מובנה מזרחים ואשכנזים – והוא דומה מאוד, מאוד, לתפיסות השליטות.
איך להיראות - הוראות הפעלה מטעם המרכז הבין-תחומי הרצליה
אז איך נראים המזרחיות שבתוכה גדלתי? אני מנסה לחשוב על כל מיני דמויות שהיו סביבי עוד מילדות באשקלון. סבתא יונה התימניה, אישה נעימת הליכות, שכל הספרים שהיו לה בבית הם או ספרי קודש או סדרות של אנציקלופדיות "מכלל" ובריטניקה (כי חשוב שהילדים ילמדו). סבא ללו הטוניסאי ז"ל, איש ששמר מסורת בארץ, אך גדל במשפחה מאוד חילונית בטוניס. החבר הפרסי של אבא שלי, שתמיד לובש חליפות מוקפדות, המתנדב המרוקאי במתנ"ס, איש טוב לב, שהלוואי עליי בן זוג שסועד את אשתו כמו שהוא עשה זאת. סבתא מרסל (ז"ל), אישה שעבדה קשה מאוד בחייה ותמיד היתה אצילה. אני מנסה להבין: מה משותף להם? אני תוה כמה הם רחוקים מדמויות המזרחיים, שמנסים כל הזמן לצייר לנו בתקשורת – כל הבובלילים התורניים של ערוץ 2 ומהנדסיו.
השינוי המובטח: מתוך מודעות המרכז הבין-תחומי הרצליה
ובכל זאת, כאשר אני מתייחסת למילה השתאכנזות, אני רואה בעיקר ניסיון להפוך למשהו שאני לא במקורי, בשורשיי. לכן השתאכנזות היא בחירה, שיש לא מעט שבוחרים אותה - בחירה בהינתקות מהמזרחיות שלי. לא מזמן אמרה לי חברתי מהלימודים, שיש מזרחיים שעדיין לא יצאו מהארון. זה כל כך נכון. מסיבות שונות אנשים בוחרים להתנתק מהמוצא שלהם, ולפעמים אלה כבר הוריהם שעשו את הניתוק הזה עוד לפניהם. לא ניתן לשפוט אותם, כי לרוב פועלות פה סיבות פוליטיות וחברתיות עמוקות שקשורות לדיכוי, לקיפוח וליחס ההיסטורי והנוכחי ליוצאי מדינות ערב פה בישראל. אבל זה עצוב בעיני, מכיוון שהחיבור, ההכרה וההשלמה עם השורשים שלך ייצרו עתיד מלא ושלם יותר, ויתרה מכך – יאפשרו לך לקבל את התרבות, ההיסטוריה והנרטיב של השורשים של א-נשים אחרות.
זה מזכיר לי שבהופעה האחרונה של רביד כחלני, ששר מוסיקה תימנית בשילוב עם בלוז וסגנונות שונים, יצא לי לדבר עם אחת הנשים בקהל, תימניה, שאמרה לי שהיא מנסה להתרחק מהתימניות שלה. חשבתי לעצמי שזה ממש מוזר לעשות זאת בהופעה כזאת. אבל אולי זאת דוגמא לכך שלא באמת ניתן לברוח ממי שאנחנו, מהבית עם הריחות, הטעמים והצלילים שליוו את הילדות שלנו, או לפחות למורכבות של בחירה מסוג זה.
גם ההתנתקות מהמזרחיות היא משהו שניתן לפרק אותו לגורמים שונים, אבל כל מזרחי ומזרחית יכולים להגדיר לעצמם מהי התרבות המזרחית המרכיבה את הסיפור שלו. עם זאת, מי שבוחרים בניתוק הזה, מודעים בדרך זו או אחרת לכך שהם בחרו בכך. בעיני זה לא יכול להיות צעד שקורה אך ורק באופן לא-מודע.
לרוב הצעד הזה כולל זלזול, בושה, חוסר הערכה ואף לגלוג לתרבות ההיא, שעכשיו היא לא ממש חלק ממך. לפעמים זה גם כולל ניסיונות נואשים לשנות גם את ההורים, הסבים או רק את המראה הפיזי של ביתם תוך שאיפה לחנך ולעצב אותם מחדש.
כפי שאמרתי, אני לא יכולה לשפוט אף אחד. אני רק מאחלת לחיבור של כל אחת ואחד לזהויות המורכבות שלו - המזרחיות, הנשיות, ה"פריפריה", הערביות, העולים החדשים ועוד, כי אנחנו זקוקים לנקודות המבט האלה באקדמיה, בכלכלה, בתקשורת, בפוליטיקה. גם אם מישהו עוד יציע לפטר אותנו על כך שהעזנו להכריז על דעותינו ברבים, אנו חייבים לעשות זאת כדי להמשיך ולהציף את הנושא בתקווה שיום אחד הוא יטביע את אי-השוויון.