תוכנית ויסקונסין בוטלה! איך זה קרה?

קשה להאמין, אבל אחרי חמש שנים קשות, בהן פעלה בישראל התוכנית "מרווחה לתעסוקה" (הידועה גם כ"תוכנית ויסקונסין", תוכנית מהל"ב ו"אורות לתעסוקה"), ולמרות התעקשות משרדי הממשלה השונים, שניסו להכניס בה שינויים מזעריים כדי להפוך אותה למשהו שניתן לחיות איתו, להשלים איתו – התוכנית התבטלה, לפחות נכון לעכשיו.

אולי משום שאנחנו, הפעילות והפעילים, לא ממש מורגלים בניצחונות, לקח גם לנו זמן לעכל את העניין, והדבר היחיד שגרם לאסימון ליפול היה התרגשות ה"משתתפים בתוכנית" – נשים וגברים שאולצו להשתתף בתוכניות ושעל גבם עשו חברות כוח-האדם את רווחיהן – שהתקשרו (או צרחו) באוזנינו את אושרם, כששמעו שהתוכנית באמת בוטלה.

התוכנית הזו פגעה קשות במשתתפים בה. הביטול שלה הוא הישג אדיר שלנו אל מול הכוחות הגדולים שפועלים לקדם אותה - משרדי הממשלה התומכים בה ואנשי ההון שמרוויחים ממנה.

אז איך זה קרה בעצם – ודווקא בעיצומו של מהלך גדול להפיכת התוכנית מפיילוט אינסופי אזורי לתוכנית ארצית בעזרת חקיקה?

המרכיב הראשון והקריטי היה בניית תשתית של עבודה משותפת עם הנשים והגברים מחוסרי העבודה, ערבים, חרדים, מזרחים ורוסים ברובם, בסיס של אמון והקשבה. מאמץ גדול הושקע בהתגיסות הפעילים כדי להביא את קולותיהם של הנשים והגברים המשתתפים בתוכנית לדיון הציבורי: לא לדברר אותם, לדעת הכל במקומם, אלא לאפשר לקולות עצמם להישמע. להישמע - מול נסיונות יחצ"ני התוכנית, חברות כוח-אדם והקנאים הניאו-ליברליים להסביר "מה טוב לכלכלה", גם אם הוא כל-כך נעים לאנשים, ובשלבים המאוחרים, נוכח המתקפה שלנו – להציג בתקשורת קולות מזויפים ומקרים בדויים-למחצה כדי להוכיח את פלאי התוכנית ולשמוט את הקרקע תחת טיעוני הפעילים החברתיים.

אסטרטגיית המאבק של המתנגדים תרמה לעצירת התוכנית. במהלך ההתנגדות לתוכנית שיתפו פעולה משתתפות ומשתתפי התוכנית – מובטלות ומובטלים, ארגונים חברתיים, תנועות פוליטיות ואנשי אקדמיה. מעבר לעיקרון הכללי ש"טוב לעבוד יחד", הדבר גרם להרחבת ההבנה הפוליטית של השלכות התוכנית, והבנה רחבה כזו היתה חיונית לניצחון במאבק.

להעמיק את הביקורת - כדי להרחיב את הברית נגד התוכנית

כך, בשונה משלבי המאבק הראשונים, הדיון בתוכנית החל להתמקד לא רק בהתעללות בחלשים, בהשפלת מובטלות ומובטלים – ציבור שקל יחסית לדחוק אותו הצידה, שלא תמיד קל לגייס סולידריות איתו בקרב עובדים; הדיון התרחב והעמיק להשפעת התוכנית על זכויות האזרח ועל כלל שוק העבודה והעובדים.

דווקא התפיסה הרחבה, העמוקה יותר (בניגוד לרעיון שקואליציות תמיד בונים על הסכמה נקודתית בלבד, על תוכן מינימלי!) – היא שאיפשרה לח"כים ולחלקים מהציבור להבין, שהתיקונים הקוסמטיים שהוכנסו בתוכנית, גם אם שיפרו את מצב המשתתפים במידת-מה, לא יועילו, כל עוד אין שינוי בגישה הבסיסית שמאשימה את המובטלים באבטלה, וכל עוד מטרת התכנית נותרה בעינה: יצירת עובדים עניים.

להציע אלטרנטיבות אמיתיות

בנוסף – ובשונה ממאבקים רבים אחרים – הפעם ניסינו לא רק לעצור את המהלך הקיים אלא להגדיר מה צריך לבוא במקום. לא הסתפקנו באמירה שתוכנית ויסקונסין אינה ראויה אלא ניסינו - ואנחנו עדיין מנסים - להגיד מה כן נחוץ:

  • לפני שמנסים לשלב מחוסרי עבודה בשוק המישרות הקיים יש לדאוג ליצירת מקומות עבודה איכותיים, שמבטיחים פרנסה ראויה, להעלות את שכר המינימום, לאכוף את חוקי העבודה ולטפל באפליה המובנית בו כנגד קבוצות שלמות של החברה.
  • תוכנית סיוע למחוסרי עבודה צריכה להיות מופעלת על-ידי השירות הציבורי בלבד, ומטרתה חייבת להיות שיפור תנאי החיים של המשתתפים - לרווחי זכיינים. לכן עליה לכלול הכשרה מקצועית איכותית והשלמת השכלה.
  • יש להגדיר את השירותים תומכי העבודה, אותם זכאים משתתפי תוכנית כזו לקבל ולבנות יחד עם כל משתתפת ומשתתף תוכנית אישית המותאמת לצרכיהם בלי לחייב אותם ב"הכשרה" שאין בה ממש של שלושים עד ארבעים שעות שבועיות, שכל מטרתה היתה לגרום למשתתפים להתייאש ולעזוב.

כדי להצליח צריך גם צירוף של נסיבות חיוביות. לטובתנו פעלה העובדה, שהפרטת השירות החברתי הזה נתקלה גם בהתנגדות לא רק מצד מחוסרי עבודה אלא גם מצד המוסד שטיפל בהם עד עתה – אנשי שירות התעסוקה. תיאום בין הנזקקים לשירותים חברתיים, הנפגעים מהפרטתו, לבין אלה המועסקים בו שנלחמים על תנאי העסקתם אינו דבר מובן מאליו. במאבקים רבים של עובדי שירותי הרווחה על תנאי העסקתם שלהם, לא הצליחו למצוא נתיבים אל ליבם של האנשים שנפגעים יותר מכל מהפגיעה בשירותי הרווחה – אלה שנזקקים לשירותיהם.

לנצחון תרמה קואליציה הטרוגנית של חברי-כנסת שנרתמו למאבק, חלקם מאוחר, חלקם כשגילו שמיגזר שאותו הם מייצגים נפגע במישרין, חלקם כאשר נפגשו עם מחוסרי עבודה ונחשפו למצב העניינים. לתרומת נציגי חד"ש בכנסת היתה חשיבות מיוחדת למאבק משום שכל הסיעה, ולא רק חברי-כנסת בודדים, התגייסו באופן עקבי למאבק נגד התוכנית במשך כל שנות קיומה.

והיה לנו גם מזל: פעלנו מול ועדת עבודה ורווחה של הכנסת, שרוב הח"כים שבה טרחו באמת ללמוד את הנושא, להגיע לשטח כדי להתרשם מהתוכנית ולקרוא את החומרים הרלוונטיים. כמה שנים של מאמץ היו דרושות לכך. במקרה שלנו, פעלה לטובתנו גם העובדה שבראש ועדת העבודה והרווחה עומד יושב ראש שמאמין (אני חושבת שבאמת), שעבודה אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמורה לחלץ מעוני, ועמדתו הפוליטית גם מאפשרת לו לעמוד אל מול לחצי הקואליציה. חיים כ"ץ נכנס לכנסת כראש ועד עובדים חזק, חזק מאוד. אסור לזלזל בכך. לידינו שיחקה גם התפוצצותה של פרשת הולילנד ופרשת ועידת הליכוד, שהחלישו משמעותית את יכולתה של הממשלה להפעיל לחץ על ח"כים סוררים שאינם ממלאים את תכתיביה.

מול "ויסקונסין 2"?

ועכשיו מה? קינות החסידים הנאו-ליברליים של התוכנית נשמעות למרחוק. גם הזכיינים עצובים. והמאבק לא הסתיים כמובן. משרדי התמ"ת והאוצר עמלים כבר עכשיו על יצירת תוכנית חדשה, ומסתמן בינתיים, שכל מטרתם היא לגרום לשינויים טכניים, כדי שמי שישלול לאנשים את הקיצבאות יהיה שירות התעסוקה ולא תאגידים פרטיים. בכך הם מקווים להוציא את העוקץ מהביקורת המרכזית על הפרטת שירות חברתי.

שלב בי"ת של המאבק יתמקד לכן בנסיון למנוע מחסידי "ויסקונסין 2" להציג לציבור את הדברים באופן שטחי, אלא להתעקש על תפיסה עמוקה של הבעיות בתוכנית ולנסות להשפיע על עיצובה, כך שתהיה טובה באמת. זוהי זירה שאיננו רגילים אליה, אך היא מסמנת בעיני שלב חשוב ומשמעותי ביכולת שלנו להשפיע על מדיניות מרכזית.

אבל עד המאבק הבא, וכדי לחזק את המאבק הבא, צריך לחגוג. יש סיבה.

לא בכל יום יכולים נשים וגברים מחוסרי עבודה, שספגו יותר מהשפלה אחת, לדעת שאינם צריכים לקום בבוקר שוב כדי ללכת לויסקונסין. לדעת, שביחד, אפשר לנצח לפעמים. זהו ניסיון חשוב.