לאדון, לדחפור ולפליט
למדבר, לגירוש ולטרנספר במשאית.
למשולש, לאזור הסייג ולנוכחים נפקדים
לבדואים שמעצם טבעם לא יכלו להיות בעלים.
לאברהם אבינו ואברהם חלימה,
לפקידים, לשוטרים ולשופטים,
שנתנו יד לגזל האחרים.
לראשי ערים, לכרישי נדל"ן ושרים מקטרגים
על שלטון החוק במחיר חמס ודמים.
ליצחק, לישמעאל ולשרה בעלת הלב הערל,
אכולת קנאה בפחונה וילדה הקט של השפחה.
לגניבה באור יום וחוק הקרקעות,
לערים, למושבים ולקיבוצים עם השערים
לבתים עם הרעפים, לגינות וגאולת אדמות.
לשטח אש השורף שטח מרעה,
למחנה צבאי המדכא מחנה פליטים.
לשדה התעופה בנבטים,
שיקל על ריסוס התבואה במטוסים.
לכפרים הלא-מוכרים, לאנשים ללא פנים
לשיעור הילודה, לעיור כפוי והבטחת הכנסה.
לכיפת המסגד התשושה וכיפת הכור הסדוקה,
לתפילת שחרית לרחמי שמים לכביש, לחשמל, למים.
לבדואי הכלוא בנדידה נצחית,
באוריינטליזם הרומנטי של שירי משוררי השפה העברית.
לבדואי הכלוא בקיבעון נצחי,
בדמות הפולש בחוק דרומי.
על כל אלה הביט בן גוריון ממרפסתו,
ספק כפיים בסיפוק ... והכריז על עצמאות.