ביום ראשון, ה־26 בספטמבר, התקיים באל עראקיב יום עבודה אשר מטרתו הייתה לתת מענה לצורך של ילדי הכפר בכיתת לימוד ובמגרש משחקים.
לאחר חמשת הפעמים בהם נהרס הכפר בחודשיים האחרונים, כל שטח הכפר נראה כמו לאחר מלחמה. גלי הריסות מכסים את כל השטח בו עמדו קודם לכן בתים, מטעי זיתים ועצי פרי אחרים, לולי תרנגולות ושובכי יונים. סוכות המגורים שהקימו התושבים פשוטות ודלות בהרבה ממבני המגורים שהיו להם קודם להריסת הכפר הראשונה. אין בזה כל פלא – גם יכולתם הכלכלית של התושבים הולכת ומתמעטת, וכל עוד חרב ההריסה ממשיכה להיות תלויה מעל לראשיהם הם חוששים להשקיע כסף, זמן ומרץ בבניה חדשה.
במצב זה, לא זו בלבד שלילדי אל עראקיב אין כל מקום לשהות בו או לשחק בו, אלא שכמות ההריסות המפוזרות בכפר – שברי בטון, פחים קרועים וחדים, שברי קרשים ומסמרים בולטים – הופכת כל משחק תמים, כל הליכה או ריצה בשטח הכפר לפעילות מסוכנת.
לאור המצב החלטנו, ועד הכפר, בשיתוף עם הקבוצות הפעילות – פורום דו-קיום, פורום הכרה, סולידריות שייח' ג'ראח ואנו, התחברות-תראבוט – להקים, בחג הסוכות, סוכה לילדי הכפר שתוכל לשמש מועדון או כיתת לימוד, ולצידה להקים גן משחקים.
הזמנו אנשים להגיע כבר בבוקר לבנייה עצמה, אך נתנו אפשרות להגיע מאוחר יותר ל"טקס חנוכת הסוכה". הייתה אמנם הסעה מתל אביב, אך היא כוונה רק להגעה המאוחרת. מי שרצה להגיע בבוקר היה צריך לעשות זאת בכוחותיו הוא.
כאשר הגענו, קבוצה קטנה של פעילים, לכפר קצת אחרי עשר (העבודה הייתה אמורה להתחיל ב-10), מצאנו כבר אנשים עובדים – גם מהכפר, אך גם כמה פעילים משכימי קום שהקדימו אותנו. מישהו טען שהשמאל הוא כבר לא באמת מה שהיה – מגיעים בזמן, ומי יודע לאן נמשיך להידרדר. עד הצהריים הספקנו להקים את הסוכה ולקשטה בכפות תמרים ובשרשראות. היה יפה לראות כיצד ישבו מתנדבים באוהל של איסמעיל ויחד עם בני משפחתו גזרו והדביקו שרשראות – ממש כמו פעם! קיבלנו תרומות של משחקים וצעצועים, ואחרי שפרשנו מחצלות על הרצפה והכנסנו את הצעצועים, הסוכה נראתה כל כך יפה, עד שהייתי מוכן לחזור אחורנית בזמן ולהיות ילד, רק כדי שאוכל להיות בה. בנוסף לסוכה התקנו נדנדה כפולה, מתקני משחקים מצמיגים, בנינו ספסל ונטענו עצי זית.
היה מעניין, ומשמח, לראות את האנשים שהגיעו בבוקר. ההרכב האנושי היה מגוון. היו פעילים ותיקים ופעילים פחות ותיקים, צעירים ומבוגרים, כמה אנשים שהצטרפו לפעילות בזמן האחרון, ביניהם כאלה שהצטרפו בעקבות הפעילות סביב אל עראקיב וכבר הספקתי להכירם בהפגנות האחרונות. הגיעו אנשים מתל אביב, אבל גם מראש העין, ממושב בעמק חפר, מרמת גן, מקיבוצים בנגב ואפילו מצפון הארץ, והגיעו גם מספר צעירים מחוץ לארץ. בסך הכל קבוצת הפעילים שהגיעה לעבוד בבוקר מנתה כ-20 אנשים, כמות נאה בהתחשב בחג, למרות קיומן של פעילויות נוספות השבוע (למשל לציון 10 שנים לאירועים אוקטובר), ולמרות שלא הייתה הסעה. האנשים שהגיעו היוו הוכחה לכך שסיפורו של אל עראקיב נוגע לליבם של אנשים רבים.
סיימנו את מרבית העבודה בסביבות הצהריים ויצאנו להפסקה ולארוחת צהריים משותפת, שניצלנו לשיחות ולמענה על שאלות.
אחר הצהריים הגיעה הקבוצה הנוספת. הם קיבלו הסברים על המקום מעזיז ומאיסמעיל, תושבי הכפר, ביקרו בסוכה וסיירו בכפר.
פחות או יותר בזמן זה החלו ילדי הכפר לחזור מלימודיהם. מהר מאד הם איתרו את הסוכה, נכנסו אליה, ומייד מצאו את כל המשחקים בפנים והחלו לשחק בהם. זה מאד המחיש עד כמה דבר כזה חסר להם. היה קשה לשכנעם לא לעלות על הנדנדה, שכן הבטון המייצב אותה היה צריך עדיין להתקשות.
לקראת סיום הביקור התכנסנו לשיחה עם השייח' סיאח, שהודה לכל המתנדבים שהגיעו והסביר כמה חשוב שנעשה שלום בינינו – שלום פנימי, בתוך החברה הישראלית, וכיצד שלום פנימי זה הוא בעצם תנאי לאפשרות שלנו להגיע לשלום חיצוני, עם המדינות והעמים השכנים לנו.
הפעולה הייתה מוצלחת, אבל זוהי רק התחלה. המטרה העיקרית הייתה, אמנם, לפעול למען ילדי הכפר, אך ישנן גם מטרות נוספות. גן המשחקים שהקמנו נועד גם למחות ולהתריס כנגד מדיניות הקיפוח וההרס של הממשלה. ישנם עוד ילדים רבים בנגב החיים בכפרים לא מוכרים, ואינם מקבלים כל שרותים מהמדינה, בניגוד למה שמקבל כל ילד אחר החי כאן. אולם, הסוכה וגן המשחקים הם אנדרטה לא רק לכל מה שהממשלה מונעת מילדי הכפרים הבלתי מוכרים. הם גם סמל להיצמדות של תושבי אל עראקיב לאדמותיהם, ולמאבקם שטרם הסתיים.
יש בהחלט חשש שההריסות יימשכו לאחר החג, ואנו נרצה להיות בכפר, למחות ולהגן על סוכת השלום. אפשר כבר עתה להירשם אצל מיכל - tarabut@gmail.com, 052-6886867
ובינתיים, מי מאתנו הנוסע לטייל בחופשת החג לדרום, מוזמן להיכנס לביקור קצר באל עראקיב ובסוכת השלום!
צילומים: מיכל רותם ומיכל ו.