תנועה לדמוקרטיה עירונית
השבוע התקיימה ישיבת סיעה מורחבת של עיר לכולנו. בהתאם למסורת, הישיבה היתה פתוחה לכלל הפעילים והפעילות. כמה עשרות פעילות ופעילים הגיעו והצטופפנו בחצר ביתו של אהרן מדואל בכפר שלם כדי לדון משך כשלוש שעות בסוגיות לא-פשוטות במצב הפוליטי העירוני בעקבות הבחירות. דיון פוליטי פתוח ודמוקרטי בהשתתפות רחבה על צעדיה הבאים של רשימה עירונית לא התקיים ולא מתקיים ברוב הרשימות העירוניות, שרצו לבחירות בתל אביב וביפו. בעיר לכולנו לא עובדים בשיטת "שגר ושכח", כלומר שיטת "שגר נציגיך למועצת העיר – ופגוש אותם לקראת הבחירות הבאות או אם צצה בעיה עירונית מיוחדת". עשרות האנשים מכל רחבי העיר, שהצטופפו באותו ערב אצל אהרן, חשו שמחה מהולה בכאב עטופות בהקלה גדולה. כאב על ירידת כוחה של עיר לכולנו, אשר ירדה מ-5 ל-3 מושבים במועצת העיר. שמחה על ההישג – שלושה מושבים שהושגו בעבודה קשה, והעובדה שהודות לכך ובהתאם להסכם הרוטציה הנהוג בה תהיה לפחות במחצית הקדנציה נציגות במועצת העיר לפעילים ופעילות חברתיים מרוב חלקי תל-אביב ויפו (חוץ משכונות שמצפון לירקון).
חמישה חברים וחברות יכהנו במועצה מטעם עיר לכולנו: שתי נשים ושלושה גברים, שני נציגים משכונות דרום-מזרח, נציגה אחת משכונות דרום-מערב, נציג מיפו שהוא גם נציג ערבי מיפו, ונציגה ממרכז העיר. כמעט כל חלקי הברית החברתית, שמהווה את המנוע של עיר לכולנו, יהיו מיוצגים בשלב זה או אחר במועצת העיר. ברשימת החסר בולטת היעדרה של נציגות לקהילות הלהט"ב. נצטרך לתקן זאת בבחירות הבאות; יש מספר פעילות בולטות, שיוכלו לייצג את הקהילות בעתיד במועצת העיר ובינתיים יעשו זאת גם במפגשי הסיעה המורחבת. מצבה של עיר לכולנו בתור ברית לשינוי חברתי פחות טוב ביחס לעוד קהילות וקבוצות מוחלשות, שלא נמצאות כיום בתנועה ואליהן נצטרך לחבור בפעילות בשטח ובעבודה במועצה בשנים הקרובות.
ההקלה הגדולה שעטפה אותנו נבעה מכך שעיר לכולנו צלחה בחצי השנה האחרונה מספר ניסיונות חיסול מלוות בסערות פנימיות, שאיימו לפרקה. התנועה הגיעה עד הלום חבוטה ופגועה אך שלמה, מקוצצת נציגים אך מחושלת, בוגרת ונחושה מאי-פעם וגם מחוברת חזק מלמטה. החיבור האנושי בין פעילים ופעילות, שעברו יחד מאבקים חברתיים משמעותיים על הבית, כנגד פינוי משפחות לרחוב, בפארק קריית ספר, במאבקים על תחבורה ציבורית ותעסוקה הוגנת וחינוך ראוי, הוא כנראה חזק דיו להכיל סתירות וסערות ומאבקים. בכל זאת, אי אפשר לסכם כראוי את הבחירות האלה ולהבין את מהלכיה של עיר לכולנו ואת התוצאות בקלפי מבלי להתייחס לניסיונות החיסול ולסערות שפקדו אותה. שמועות רבות וגרסאות לא-נכונות הופצו בחודשים האחרונים לפני הבחירות; שמרנו על שתיקה בנושא, כדי לא לפגוע במאמץ המשותף. כעת חשוב לקיים דיון פתוח ושקוף ולהעמיד דברים על דיוקם.
הבחירה של עיר לכולנו: מועמד ורשימה שמבטאים שינוי חברתי
אי-שם במהלך השנה וחצי שקדמו לבחירות התחזקה השמועה, שח"כ ניצן הורוביץ ממרצ רוצה להתחפש לדב חנין מודל 2008. הורוביץ דאג לשתול ידיעות בעיתונות ולמקם עצמו כמועמד לראשות העירייה. במקביל הוא קיים סבבים של פגישות על מנת להכשיר את הקרקע ולהסיר מועמדויות אחרות. פעילים בעיר לכולנו עקבו בדאגה אחר ההתנהלות הזו. ברור היה לגמרי שמדובר במועמד חזק מבחינה תקשורתית, איש שמגיע מתוך הברנז'ה העיתונאית, שאוהבת לדחוף ולפנק את אנשיה בפוליטיקה, אדם בעל תדמית נקייה, אבל גם נעדר כל עשייה חברתית משמעותית. לחלקנו היה ברור, שזה מועמד בו לא נוכל לתמוך. למרות הדמיון בעטיפה, הוא ייצג את ההפך ממועמדותו של דב חנין ב-2008. דב היה מעורב ביותר במאבקים חברתיים וסביבתיים ברחבי העיר ומועמדותו צמחה מתמיכת הנאבקים ולא מהצנחה מפלגתית-תקשורתית. יותר מכך: הורוביץ היה מועמד מטעם מפלגה, שהיתה שותפה חסרת אונים וחסרת אמירה בקואליציה העירונית היוצאת. בנוסף לכך אין לו כל בסיס חברתי בשכונות בדרום העיר. ברור היה, שהוא ומרצ מתכוונים לתפוס את משבצת עיר לכולנו מודל 2008 במרכז העיר וצפונה.
הסערה הראשונה בעיר לכולנו הופיעה, כאשר התבררה הסכמה בין הורוביץ לדב חנין, שלפיה חנין יפנה את הדרך למועמדותו של הורוביץ. אי הכחשת השמועה על ידי חנין, בשעה שעדיין היה יו"ר הסיעה המורחבת, פגעה קשה בחלק מהחברים. הורוביץ מצידו נתן להבין בגלוי, שהוא רץ עם ברכת הדרך מחנין ושהוא מצפה מעיר לכולנו להתייצב מאחורי מועמדותו. היו גם שמועות על אפשרות חבירה של עיר לכולנו ומרצ לרשימה משותפת. כל המגעים האלה התנהלו מאחורי המוסדות של עיר לכולנו ופגעו קשה באמון הפנימי. כאשר דב חנין הודיע לאנשי עיר לכולנו, שלא יתמודד פעם נוספת על ראשות העיר, מועמדותו של הורוביץ כבר היתה על השולחן, גם ללא מסיבת עיתונאים רשמית. פעילים מרכזיים בעיר לכולנו, ביניהם אהרן מדואל ולהב זוהר, ביקשו פעם אחר פעם מדב חנין להתמודד שוב על ראשות העיר, אך תשובתו היתה שלילית והוא לא שלל תמיכה בהורוביץ.
כעת ניצבה בפני עיר לכולנו השאלה, האם להעמיד מועמד משלה לראשות העיר או לעשות ברית כלשהי עם ניצן הורוביץ. מערכת הבחירות לעירייה החלה, כאשר עיר לכולנו מצויה בפיגור משמעותי ובעמדת מגיבה ולא יוזמת.
לרוב הפעילים והפעילות בעיר לכולנו היה ברור, שמקרב אנשי התנועה אהרן מדואל הוא המועמד המתאים לראשות העיר. כל מיני רעיונות לייבא מועמד חיצוני בעל משקל ציבורי והון תקשורתי נדחו בשל אי התאמה. אהרן מדואל הסכים לקיים מגעים עם הורוביץ על מנת לבדוק את כוונותיו ואת אפשרויות שיתוף הפעולה עם מי שקפץ ראשון כמועמד האלטרנטיבי לרון חולדאי. במגעים האלה מדואל הביע נכונות לשקול תמיכה בהורוביץ בשני תנאים עיקריים: 1) הורוביץ לא יהיה מועמד של מפלגה מסוימת (לא יעמוד בראש רשימת מרצ למועצת העיר) אלא מועמד משותף של מספר רשימות; 2) הורוביץ יתחייב, שאם ייבחר לראשות העיר, מדואל ועיר לכולנו יקבלו את האחריות על דרום העיר ועל ענייני הדת. התנאי הראשון נועד למנוע מצב, שעיר לכולנו מורידה את הנראות הציבורית שלה בהיעדר מועמד לראשות העיר והופכת לקבלנית קולות של הורוביץ, כאשר מרצ נהנית מעדיפות היותה סיעת הבית של המועמד לראשות העיר. מעבר לכך מועמדות של הורוביץ תחת מותג מרצ מקשה מאוד לקדם הצבעה עבורו בקרב אוכלוסיות העוינות את מרצ באופן היסטורי, שבהן יש לעיר לכולנו לא מעט תומכים. התנאי השני נועד להבטיח לבוחרים בשכונות העממיות של הדרום, שהברית הזאת לא מקריבה שוב אותם ואת ענייניהם כמיטב המסורת של הפוליטיקה האליטיסטית התל-אביבית. הורוביץ סירב להתייחס להצעות האלה, הוכרז כמועמד מטעם מרצ ולא היה מוכן לנקוט בצעדים כלשהם, שיסמנו הליכה לקראת צרכי שכונות הדרום. ככל הנראה מאחורי מועמדותו עמדה המטרה לשקם ולקדם את המותג של מרצ ולאו דווקא להחליף את חולדאי. המסקנה מבחינת עיר לכולנו היתה ברורה: חייבים להציב מועמדות לראשות העיר שתהפוך את הבחירות לרלבנטיות עבור שכונות הדרום. הבחירה במדואל נראתה מתבקשת.
במקביל החלה עיר לכולנו להתארגן באופן דמוקרטי ופתוח לבחירות הפנימיות, שבעקבותיהן תגיע מערכת הבחירות. הופיעו קבוצות כוח שונות, שקיוו להוביל מועמדים ומועמדות מסוימים למועצת העיר – עניין לגיטימי, והיתה התפקדות גדולה לשורות התנועה. אבל הסתבר, שחלק מההתפקדות הזאת נועדה גם להוביל את עיר לכולנו להתייצב מאחורי מועמדותו של הורוביץ. שלוחת תומכי הורוביץ בעיר לכולנו נכשלה לחלוטין בסופו של דבר, אבל העימות בינה לבין חלק מהפעילים העיב על תהליך הבחירה באהרן מדואל כמועמד התנועה לראשות העיר. לצערי, היו גם מעטים מקרב פעילי עיר לכולנו היותר ותיקים ממרכז העיר, שהתקשו לראות כיצד מרכז הכובד והנהגת התנועה נודדים מהצפון הישן ומרכז העיר דרומה ומזרחה. בהזדמנויות שונות הושמעו ביטויים של התנשאות גזענית וחוסר אמון במנהיגות עממית משכונות הדרום. מועמד ממוצא מזרחי, מנהיג שכונות, שלא בא משום אליטה, לא היה פשוט לעיכול גם עבור חלק מפעילי עיר לכולנו מצפון ומרכז העיר. פעילים צעירים מזרחים שנכנסו לעיר לכולנו – חלקם עוד בבחירות הקודמות ואחרים במהלך השנה האחרונה – הגיבו בחריפות למה שנראה בעיניהם כביטויי גזענות. האווירה הפנימית התלהטה ולא נרגעה מספיק מהר כדי להתחיל כראוי את ההתמודדות עם היריבים מבחוץ.
ריבוי מועמדים בבחירות הפנימיות לנציגות הרשימה במועצת העיר השאיר הרבה מאוכזבים ומאוכזבות. התוצאות הראו, שמרכז הכובד הפנימי אכן נע ממרכז העיר והצפון הישן לעבר השכונות הדרומיות (יעל בן יפת מקריית שלום נבחרה למקום השני ברשימה ואיציק כהן למקום החמישי בראש השלישיה השנייה), אבל עדיין בתבונה קולקטיבית נשמר ייצוג משמעותי לפעילי ופעילות מרכז העיר ופלורנטין בדמותם של שלי דביר, יואב גולדרינג, ענבל חרמוני ויונתן לוי בשתי השלישיות הראשונות. מספר המתמודדים היה גדול; הדבר הצביע על חיוניות התנועה, אבל גם הקשה לבחור, ומספר דמויות שזכו להערכה כללית רבה, כמו חבר המועצה לשעבר נח עפרון, נשמטו לעבר מקומות לא ריאליים.
ניסיונות מצד פעילים שונים להציע הצעות, שנתפסו כקיצוץ מרחיק-לכת בסמכויותיו של היו"ר הנבחר אהרן מדואל (המגוחכת שבהן היתה שתתקיים רוטציה גם על המקום הראשון במועצת העיר, והמסוכנת מכולן היתה שרגע לפני הגשת הרשימה לוועדת הבחירות ובעיצומה של המערכה תתקיים אסיפה כללית לבחינה מחדש של המועמדות לראשות העיר) עוררו כעס מוצדק ופגמו קשה באווירה הפנימית. ניכר היה שלא כולם השלימו עם השינוי החברתי שסמלה מועמדותו של מדואל.
ככה לא בונים שותפות יהודית-ערבית
הסערה הבאה התחוללה סביב הצטרפות פעילי ופעילות חד"ש–יפו לעיר לכולנו. כאן נעשו כמעט כל השגיאות האפשריות מצד כל הגורמים. פעילי חד"ש–יפו מצאו את עצמם בשנה האחרונה במצב של קרע ועימות גובר עם שותפיהם ברשימת יאפא. בבחירות העירוניות הקודמות התמודדו חד"ש ובל"ד ביפו יחד במסגרת רשימת יאפא וזכו במושב אחד במועצת העיר. המושב אויש ברוטציה בין נציג חד"ש, עומר סיקסק, לנציג בל"ד, סמי אבו-שחאדה. במהלך רוב הקדנציה נציגי יאפא ונציגי עיר לכולנו שיתפו פעולה באופן הדוק ופורה מספסלי האופוזיציה ובוועדות העירוניות השונות. חשוב לציין בהקשר זה, שאהרן מדואל, שהצטיין בפעילותו בוועדת התכנון והבנייה העירונית, טיפל במקרים שהופנו אליו מצד נציגי יאפא. במהלך השנים האחרונות אף נעשו כמה פעולות במסגרת מאבק ציבורי משותף של ועד כפר שלם, שבראשו עומד מדואל, ושל אנשי הוועדה העממית היפואית – במאבקים נגד הריסות בתים, ובמיוחד נגד התנהלות חברת הדיור חלמיש. שיאן היה בהפגנה משותפת מול משרדי החברה ביפו בהשתתפות כחמש מאות יהודים וערבים במרץ 2011.
בשנת 2012, כשנה וקצת לפני הבחירות, החליטו נציגי יאפא להיכנס לקואליציה של חולדאי תמורת התחיבויות מעטות, שהעיקריות שבהן היו הקמת מוזיאון עירוני ומרכז לצעירים הערבים ביפו. בתמורה העניקה יפא לחולדאי לגיטימציה יפואית לאחר פרישת רשימת מרצ מהקואליציה (מהלך שאותו עושה מרצ תמיד כשנה לפני הבחירות) ופטרה אותו מחובת כינוס המועצה בכל פעם שקוורום חברי האופוזיציה חייב זאת. כך נחסכו מחולדאי במהלך שנת הבחירות כאב ראש וחשיפה פומבית של מחלוקות בכינוסי מועצת העיר. להחלטה האומללה הזאת של סיעת יפא היו שותפים במקור הן רוב פעילי בל"ד והן רוב פעילי חד"ש ברשימה המשותפת. רק בקרב כמה פעילים ובהם קומץ פעילי ופעילות תראבוט ביאפא לא נמצאו תומכים להחלטה, והושמעה ביקורת מהרגע הראשון. כעבור זמן קצר ולאור הריסת בית נוסף ביפו, השתנתה העמדה בסניף חד"ש-יפו, ורוב הסניף ביקש מרשימת יאפא להתכנס על מנת לדון ביציאה מהקואליציה. סירובו של סמי אבו-שחאדה לדון בכך והתנהלות פוליטית תמוהה, שכללה מגעים עם מפלגות שונות והצהרות פומביות מצדו כאילו הוא ינהיג את יאפא, הביאו לקרע בתוך הרשימה היפואית.
בעקבות הקרע החלו ראשי חד"ש–יפו לתאם עם דב חנין ואנשי מק"י תל-אביב את חבירתם לעיר לכולנו. ההליכה המשותפת לעבר רשימה יהודית-ערבית היתה יכולה להיות מהלך חשוב, אך המהלך התבצע מלמעלה והוביל למלכודת של יחסי פטרונות. במקום לבוא ישירות לעיר לכולנו, להקים בה פורום יפואי, להגיש מועמדים ולהתמודד בבחירות הפנימיות, מה שהיה מאפשר לפעילי חד"ש–יפו לצרף אליהם עוד יפואים ונותן סיכוי ממש טוב למקום ריאלי ברשימה ללא התנגדות משמעותית, סוכמו דברים בשקט עם היו"ר היוצא מתוך הנחה (מוטעית), שסיכום כזה יביא לשיריון למקום השלישי ברשימת עיר לכולנו, אפילו ללא מו"מ ממשי. דרישה להשתלבות כזאת בעיצומם של מאבקים לקראת בחירות פנימיות בעיר לכולנו עוררה לא מעט התנגדות. ההצטרפות לעיר לכולנו תחת פטרונות מופגנת, באותה שעה שבה מתחלפת הנהגת התנועה ומעמדו של דב חנין נפגע בגלל ניסיון העיסקה עם הורוביץ, היה בגדר מהלך פוליטי שגוי, שפגע במטרה שאותה ביקשו פעילי חד"ש–יפו להשיג, שלא לדבר על הטעם לפגם בכך ש"מליצי יושר" יהודים פועלים במקום הפעילים הערבים היפואים.
כאשר הנושא הובא לדיון באסיפה הכללית של עיר לכולנו לאחר דיון ראשוני התקבלה החלטה עקרונית על שיריון מקום ריאלי לנציג ערבי יפואי ברשימת עיר לכולנו ועל הקמת צוות מו"מ בעניין. אל הצעת ההחלטה שניסחתי הצטרפו אהרן מדואל ודב חנין, והיא זכתה בהצבעה לרוב גדול מכל חלקי התנועה. במקום לראות בכך הישג וצעד משמעותי לעבר בניית השותפות, צעד שבעקבותיו אמור להיפתח מו"מ – אנשי מק"י תל-אביב ניסו לכפות על אסיפת עיר לכולנו הצבעה מיידית על שיריון המקום השלישי ברשימה לנציג חד"ש–יפו. בכך הם פגעו בהחלטה שזה עתה העברנו וסיכנו באופן מוחשי את כל מהלך ההשתלבות של פעילי חד"ש–יפו. השיקול המפלגתי הצר (להוכיח את עצמם לאחר שנים ארוכות של התנכרות של מק"י-ת"א כלפי חד"ש-יפו) גבר על פני חשיבות קידום השותפות היהודית-ערבית.
שותפות בין ערבים ויהודים בתנאי הקולוניאליזם הציוני היא דבר חשוב מאין כמותו, חשוב ומאוד לא-פשוט; הוא ערך יקר ביותר העומד בניגוד לדפוסים החברתיים והפוליטיים הרווחים. אי אפשר לקדם אותו באמצעות כיפוף ידיים פוליטי; אי אפשר לדלג על שלב שיכנוע השותפים. וכך עמדו באסיפה צעירים ממק"י (רובם בורגנים ואשכנזים במוצאם) והסבירו לקהל מגוון, שבתוכו הרבה פעילי שכונות מזרחים קשי-יום וקורבנות מובהקים של גזענות מבנית ויומיומית, שעבורם (פעילי מק"י) זהו עניין ערכי, שהם לא יכולים לסבול גזענות ולא יכולים להמשיך בלי שותפות יהודית-ערבית, וזו מחייבת את המקום השלישי ברשימה, גם אם השומעים אינם מבינים זאת. הם לא הזכירו כלל את ההפגנות המשותפות, היהודיות-ערביות, של יפו וכפר שלם נגד מדיניות חלמיש, לא התייחסו לתקדים של מפגשי מאהלי התקווה ויפו במהלך המחאה של 2011 או המאבקים המשותפים בנושא הדיור הציבורי; הם לא דיברו כלל על העמדה המשותפת נגד נישול ודחיקת תושבי השכונות ונגד ג'נטריפיקציה; הם לא התייחסו לחיבורים מלמטה, שכבר קיימים, ושחלקם הם פרי עבודתנו בשש-שבע שנים אחרונות. אבירי המאבק בגזענות לא הבחינו בהתנשאות ובאטימות שבדבריהם, דברים שהוציאו עוד ועוד תגובות והתבטאויות גזעניות מחלק מיושבי האולם. בחברה קולוניאלית וגזענית כמו שלנו כל התגזענות והתנשאות של אחד כלפי השני יכולה להוציא מהקורבן המיידי התגזענות כלפי השלישי והרביעי. הדינמיקה השלילית שנוצרה באותה אסיפה איימה לכלות את עיר לכולנו ואת האמון והשותפות הרחבה והיפה, שבנינו במשך שנים של פעילות אמיצה במאבקים יומיומיים בשטח. הרוב באסיפה דחה את הנסיון לכפות מראש את תוצאת המו"מ עם פעילי חד"ש–יפו. אנחנו, פעילי ופעילות תראבוט שבעיר לכולנו, מצאנו את עצמנו במצב קשה ביותר. מצד אחד, היה עלינו לדחות מכל וכל תכתיב יהיר, שהיה עלול להוביל להתפרקות עיר לכולנו; שותפות יהודית-ערבית לא תיבנה על התנשאות "מוסרית" של המעמד הבינוני היהודי על מזרחים ואנשי שכונות – והנסיון להשיג הכרעת בזק ברוב באסיפה לא ביסס את השותפות הזו אלא קרע קרע גדול בשותפות הלא-פשוטה שכוננה את עיר לכולנו. מצד אחר, אלה מאיתנו שמשקיעים זה שנים מאמצים רבים בביסוס שותפות יהודית-ערבית נגד השליטה הציונית (זכינו פתאום להסברים על חשיבות השותפות מצד אנשים, שחודשים ספורים קודם לכן החרימו את הפגנת יום האדמה ביפו....) התקשו מאוד להצביע נגד שיריון המקום השלישי לנציג ערבי יפואי ברשימה. יותר מכך: נאלצנו גם לעשות מאמצים לבלום תגובת-נגד ריאקציונית מצד חלק מהשותפים האחרים בעיר לכולנו, שניסו להתבצר בעמדה, השוללת כל השתלבות של נציג ערבי יפואי, חלקם מתוך גזענות רווחת, חלקם מתוך חשש לאובדן קולות יהודים וחלקם כתגובת-נגד לניסיון הכפייה. לא מעט מאמצים השקענו כדי לחסום את ההצעה חסרת האחריות של נציגי מק"י ובו בזמן למנוע ממנה תבוסה מוחצת מדי, שהיתה מרחיקה מאוד את האפשרות להגיע מאוחר יותר להסכמה כלשהי במסגרת המו"מ.
בעקבות אותה אסיפה כללית אומללה הגיעה האווירה הפנימית לשפל שנמשך מספר שבועות. מערכת הבחירות של עיר לכולנו התעכבה מאוד. פעילי מק"י תל אביב שבתו שביתה איטלקית; פעילים אחדים שייצגו לכאורה את תמיכתם של מובילי קמפיין רוטשילד במחאה החברתית של 2011 נסוגו מעיר לכולנו – יונתן לוי התפטר ממקומו ברשימה, והבטחותיה של דפני ליף לתמיכה נמוגו כלא היו. היו"ר החדש אהרן מדואל התקשה מאוד לקבל החלטות, שישימו קץ לחוסר הוודאות ולמסכת הלחצים מכל הכיוונים. החשש מהסתה ימנית גזענית נגד רשימה יהודית-ערבית כירסם בביטחון העצמי של חלק מפעילי השכונות של עיר לכולנו. העובדה שחד"ש–יפו לא בחרה מקרבה את המועמד הפופולרי והחזק ביותר מבחינת הרחוב היפואי הקשתה והוסיפה מימד נוסף להתלבטות. מדואל וחלק מאנשי השכונות היו מוכנים לפנות מקום ברשימה לעומר סיקסק, אשר ידוע בפופולריות שלו ביפו ושכבר הוכיח את עצמו כבעל ברית בהפגנות המשותפות, ובכלל זה בכך שהשתתף באופן סולידרי בהפגנה של תושבי כפר שלם נגד צווי הפינוי וההריסה. הם לא ששו לפנות מקום למועמד לא-מוכר להם, אשר כלפיו הושמעו גם דברי ביקורת מצד פעילי שטח אחדים. הם רצו לדעת, שאם ישלמו מחיר אלקטורלי על ברית עם פעילים ערבים יפואים, אז שהברית הזאת תביא בעצמה תוספת משמעותית של קולות. מעיון בתוצאות הבחירות בקלפיות היפואיות נראה שהיה בסיס מסוים לחשש. חד"ש–יפו הצליחה להביא רק חלק מפוטנציאל המצביעים שלה לתמיכה בעיר לכולנו; כמעט בכל הקלפיות עם מצביעים ערבים רשימת יאפא גברה עליה בהפרש ניכר. ברור לגמרי, שגם הקור שהפגין אהרן מדואל כלפי בעלי בריתו היפואים והיעדר תגובה מספקת מצדו להסתה הגזענית במערכת הבחירות לא הקלו על גיוס תמיכה של מצביעים ערבים ברשימת עיר לכולנו.
גם בקרב פעילים ופעילות יפואיים בתוכנו ובסביבתנו הקרובה היו חילוקי דעות והיסוסים רבים נוכח המצב שנוצר. היו שביטאו אי שביעות רצון מהתנהלות סניף חד"ש–יפו, ומצד שני לא רצו לשחק לידיו של סמי אבו-שחאדה, אשר במו ידיו הרס את האחדות של הרשימה היפואית המשותפת. האם ניתן לשקם את אחדות רשימת יאפא, שקמה כרשימה משותפת של חד"ש ובל"ד? האם לוותר עליה מראש או לנסות עדיין לשנות מבפנים? ההתלבטויות האלה של חברינו היפואים הקרינו על הפעילות והפעילים בתל-אביב והביאו שיתוק מסוים ובלבול. חשוב לראות את מימד העומק של ההתלבטות של הפעילות והפעילים היפואיים של תראבוט: היא משקפת את הקושי לשלב באופן מעשי בין שני עקרונות חשובים מאוד: עיקרון אחדות המאבק של המיעוט הלאומי, הנמצא תחת מתקפת ייהוד וג'נטריפיקציה, ומצד שני – השותפות הערבית-יהודית כדרך להתמודד עם אותן סכנות. בעוד בל"ד מקדשת את האחדות הלאומית ולא רואה את הצורך להציב אלטרנטיבה ממשית לשלטון באמצעות ברית עם ציבורים יהודים הנתונים תחת דיכוי, נטתה מק"י מצדה לקדם במקרה זה שותפות יהודית-ערבית שטחית בכל מחיר, גם במחיר קריעת הקשרים והשותפויות שנבנו ביפו ממאבקי השטח וההפגנות (שפעיליה היהודים מחרימים לרוב) ולעשות זאת על-ידי הנחתת ה"שותפות" מעל ראשי פעילי השכונות בתיווכם של קומץ פעילים יהודיים, שמטבע הדברים אינם חולקים בחיי היום-יום שלהם את מצוקות שכונות הדרום ויפו. שותפות יהודית-ערבית של ממש בחברה המבוססת על הפרדה ואפליה ולא נבנית מלמעלה. עמדת התחברות-תראבוט, עמדה מורכבת ורבת מימדים מזו של בל"ד ומזו של מק"י, לא מצאה ביטוי הולם בשל חולשתנו היחסית הן מבחינה מספרית והן מבחינה ארגונית.
גם אנחנו לא חפים מטעויות. ייתכן שלא העזנו מספיק להתווכח בגלוי בנושאים האלה בזמן אמת ולא הצבנו את כל משקלנו הפוליטי בניסיון למצוא מוצא מתאים. אחדים מתוכנו טוענים, שלא היתה כלל אפשרות לעשות זאת. ההתנהגות של מק"י תל אביב בכל התהליך הביאה לבידודה. בניגוד למקובל בעיר לכולנו היא פעלה ודרשה דרישות כמפלגה במסגרת חזית רחבה ומגוונת, שאיננה חזית של גופים אלא של אנשים. תגובת-הנגד הזועמת של רבים מפעילי עיר לכולנו היתה לדרוש שהנציג הבכיר של מק"י ברשימה, יואב גולדרינג, ישלם את המחיר על שיריון נציג חד"ש–יפו. ההתנהלות הזאת פגעה קשה בשמה הטוב של חד"ש וגם אנחנו, תנועת תראבוט, כגוף עצמאי השותף בחד"ש, נפגעים ועוד ניפגע מכך.
למרות האווירה הפנימית העכורה והפגיעה המשמעותית בהכנות לקמפיין הבחירות התבררו באותם שבועות שני דברים חשובים: לעיר לכולנו יש גרעין של פעילות מזרחיות צעירות, נמרצות ובעלות השראה, אשר עבור רובן זו מערכת הבחירות הראשונה שלהן, וישנו גרעין קשה של פעילים ופעילות ממרכז העיר וצפונה, שהביעו באופן חד-משמעי את דבקותם בפרויקט המשותף של עיר לכולנו והתייצבו מאחורי מנהיגותו של אהרן מדואל והשינוי החברתי שהיא מסמלת. בסופו של דבר הושג הסכם עם פעילי חד"ש–יפו, ונציגם שולב במקום הרביעי ברשימת עיר לכולנו. ההסכם הזה חשוב כסמל וחשוב לעצם האפשרות של חידוש תהליך בנייתה של ברית מלמטה בעתיד הקרוב, גם אם הדרך בה נעשה מנוגדת לכל גישה בריאה של התחברות בין קבוצות הנתונות לדיכוי ונישול. החיבור האמיתי בין פעילי ופעילות ערבים מיפו (ביניהם פעילי סניף חד"ש אך לא רק הם), לבין פעילי ופעילות שכונות דרום מזרח יצטרך לעבור דרך תהליכים של מאבקים משותפים מלמטה בנוסף למבחנים הפוליטיים הרגילים במועצת העיר. אנחנו מקווים שביפו עצמה ניתן יהיה להרחיב את הבסיס החברתי על-ידי שיתוף פעולה ושותפות מאבקים גם עם הפעילות והפעילים שתמכו ברשימת יפא ונשארו ללא ייצוג במועצת העיר.
ניסיונות החיסול והנגיסות, בעיות אסטרטגיות ושגיאות הקמפיין
מרגע שהחל קמפיין הבחירות הרשמי, מיד עם הגשת הרשימות לוועדת הבחירות, התברר שיש ניסיונות חיסול כלפי עיר לכולנו מצד יריבים ואויבים פוליטיים ומצד התקשורת המסחרית. הצורם ביותר היה האיפול התקשורתי ביחס להתמודדות של אהרן מדואל לראשות העיר והצנעת הקמפיין של עיר לכולנו למועצה. ב"מעריב" אף פורסם סקר בחירות, שבו הוזכרו רק שני המועמדים ובצידם "אחרים"; גם כאשר נטען שאחוז גדול מהנשאלים השיבו, שאינם יודעים או שיצביעו ל"מועמדים אחרים", שמו של מדואל לא הוזכר. רק פעם אחת מועמדותו של מדואל פרצה למסך הטלוויזיה – בתוכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון הציבורי. מבחינת ערוץ 2 וערוץ 10, המירוץ בתל אביב התנהל רק בין חולדאי להורוביץ. "ידיעות תל אביב" התעלם מהמירוץ של מדואל לראשות העירייה והתייחס אליו רק כדי להביא טענות נגדו מצד אנשי מרצ. הקו העוין של "ידיעות תל אביב" כלפי עיר לכולנו התבטא בין הייתר בניפוח חסר פרופורציה של האשמת חבר המועצה, יואב גולדרינג, בהחזקת מריחואנה. הימים, שבהם חלק מהברנז'ה העיתונאית התל אביבית מצא ש"דב חנין זה מגניב", חלפו לבלי שוב. שבועון "העיר" נעלם מאז הבחירות הקודמות, וכל המקומונים הקיימים קשורים באינטרסים מסחריים ונדל"ניים. עבורם מדואל הוא רק כאב ראש, גם אם יישב באופוזיציה בוועדת התכנון והבנייה. הורוביץ זכה לעומת זאת לפינוק מצד חלק מעמיתיו בתקשורת.
כמו בכל בחירות לא נפקד מקומם של הקרנפים התורנים בשמאל האליטיסטי – הפעם גדעון לוי ועדנה מזי"א, אשר הביעו תמיכה בחולדאי. לא מעטים בשמאל ביטאו חשש ואף עוינות כלפי מדואל כ"ליכודניק" ובשל קרבתו לדת ולמסורת. מאחורי העוינות הפוליטית הזאת עמדו לא מעט דעות קדומות מעמדיות ועדתיות. כאן חשוב לי לומר: תהיה אשר תהיה השתיכותו המפלגתית של אהרן מדואל – המבחן הקובע הוא במאבק מול מדיניות הנישול כלפי תושבי השכונות, יהודים וערבים כאחד. במבחן הזה, גם מועמדים עם השתייכות כשרה לתפארת נכשלו פעם אחר פעם, ואילו הרקורד של עיר לכולנו ושל אהרן מדואל הוא מרשים. הוא התנגד להריסות בתים ופינויים, ביפו, בשכונת הארגזים ובשכונתו-שלו, בכפר שלם; הוא דרש וממשיך לדרוש מדיניות דיור חברתית, שתיתן עדיפות לבני ובנות השכונות ותעצור תהליכי ג'נטריפיקציה. עם זאת חשוב להוסיף, שתחת לחצים שונים ובניסיון לחדד פרופיל פופוליסטי כלפי השכונות שחרר אהרן מדואל במהלך הקמפיין כמה התבטאויות, שסימנו אותו כימני ושלא שיקפו נכון את ההסכמות הפנימיות הקיימות בעיר לכולנו. במבחנים הראשונים שלו כמנהיג התנועה מדואל התנדנד פוליטית ולא תמיד שידר קו מספיק ברור והחלטי. יותר מכך: השותפות היהודית-ערבית טושטשה על ידי הקמפיין בעברית ובערבית משיקולים אופורטוניסטיים, שגם התבררו כלא-יעילים. לא רק מבחינה זו הקמפיין של עיר לכולנו היה חלש ולעתים אף נסוג מעמדות מתקדמות שראוי היה להבליט.
בשטח התמודדו רשימות שונות, שביקשו במפורש לנגוס בבסיס התמיכה של עיר לכולנו. במרכז העיר הופיעו רשימות טרנדיות של הורי ילדים, ללא כל מצע או עמדה ביחס למרבית הסוגיות העירוניות, אשר סחפו חלק מהתמיכה הטרנדית שבפעם הקודמת הופנתה לטובת עיר לכולנו. אלה מגבלות הפוליטיזציה של הקמפיין הקודם, ושל מצב שבו חלק ניכר מן הבוחרים אינו עוקבים אחרי הנבחרים במועצת העיר ורשימות יכולות להמציא את עצמן בכל פעם מחדש. בבחירות שדומות לתחרות צריכת מוצרים, המוצר החדשני בעטיפה היפה תמיד נוגס במוצר שקדם לו, גם אם זה עולה עליו באיכויותיו. חלק ניכר מן הבורגנות התל אביבית הבינונית והזעירה של בני ה-30 הצביע לרשימות ההורים, כפי שרבים מבני ובנות ה-20 ומשהו הצביעו ל"רשימת הצעירים", ורבים מבני ה-70 פלוס הצביעו ל"רשימת הגמלאים". שלוש הרשימות הדוריות זכו לקולות בכל חלקי העיר, אך חלקן היחסי משמעותי יותר במרכז ובחלקים מצפון העיר.
ההופעה של עיר לכולנו כרשימה בהנהגת פעילי שכונות החריפה את התחרות מצד רשימות אחרות בשכונות הדרומיות. בשכונות כמו קרית שלום ושפירא שילמה חברתנו יעל בן יפת, בת השכונה, מחיר כבד על עמידתה האיתנה בשנים האחרונות נגד ההסתה הכהניסטית נגד פליטים. יעל ועיר לכולנו היו היחידים במועצת העיר, שדרשו והציעו התמודדות קונקרטית ופתרונות לבעיה הבלתי נסבלת של אלפי פליטים, בחלקם הגדול גברים מחוסרי כל, המצטופפים בשלוש שכונות עניות של תל אביב. בצדק זועקים התושבים המקומיים ודורשים מהרשויות להתערב. בה בעת סירבו יעל ועיר לכולנו להיגרר להסתה גזענית ואלימה כלפי הפליטים. על עמדה כזו משלמים בשכונות הנפגעות, הנושאות בנטל, ולעתים גם משלמים עליה מכיוון אחר בקרב תושבים בשכונות מבוססות במרכז העיר וצפונה, שאינם נושאים בנטל היומיומי, אינם נאלצים לענות למצוקות היומיומיות של הדרום, ומחפשים עמדה ליברלית-נטו בזכות "עיר ללא גבולות". המצוקה והאפליה יוצרים פערים וגבולות החוצים את העיר עצמה.
עמדה אמיצה זו עלתה ליעל באובדן התמיכה של חלק מפעילי השכונות, שליוו את עשייתה במועצת העיר עד שהתפטרה מהמועצה במסגרת הסכם הרוטציה לפני שנתיים וחצי. הרוטציה הרחיקה את יעל מהשפעה ישירה במועצה ובוועדות העירייה. פעילות שכונות מוכשרות שפעלו איתה קודם לכן בחרו להצטרף לרשימת "דרום העיר", שלא היססה להסית ולהציע פתרונות שאינם מוסריים ואינם בני ביצוע. סיעת דרום העיר הוקמה ומומנה על ידי גרעין מתנחלים מתוחכם. במצע החברתי שלהם העתיקה רשימת "דרום העיר" כמעט אחד-לאחד את מצע עיר לכולנו, כולל הדרישה שיעל לא מפסיקה להעלות להקמת תיכון עיוני בשכונות דרום-מערב. פעילי השטח של "דרום העיר" עשו עבודת חריש יעילה. בדרכם הפטרונית הם העמידו בראש רשימתם את מנהיג המתנחלים בשכונה ולא את פעילות השכונה בנות המקום; רק הוא נבחר למועצה. כך או כך, עיר לכולנו איבדה לרשימת "דרום העיר" פוטנציאל של קרוב למנדט, בעיקר בקריית שלום ובשפירא, אך גם בשכונת התקווה, שכונת עזרא ויד אליהו. באותן שכונות יש מתאם גבוה בין הקלפיות בהן היתה הצלחה משמעותית ל"דרום העיר" לבין הקלפיות בהן איבדנו משהו מכוחנו.
בשכונות דרום-מזרח התמודדנו מול נגיסות אחרות בכוחה של עיר לכולנו. כרמלה עוזרי, יד ימינו של חולדאי במדיניות האנטי-חברתית שלו, השתמשה בכותרת "צדק חברתי" ובלוגו דומה לזה של קמפיין המחאה של קיץ 2011 כדי לגרוף הרבה קולות, כשהיא מתחפשת לאגף השכונות של המחאה החברתית, שבה כלל לא היתה מעורבת. קשה להעריך את גודל הנגיסה, אבל ברור שחלק ממצביעי עוזרי היו הפוטנציאל הקרוב ביותר להצביע עיר לכולנו, וחלקם אף הצביעו למען מדואל לראשות העיר. באותן קלפיות, שבהן לא היו מסבירים מטעמנו, חלק מהמצביעים חשבו, ש"צדק חברתי" וכרמלה עוזרי הם הרשימה למועצת העיר המשלימה את מועמדות אהרן מדואל לראשות העיר. חתימת הסכם עודפים עם מרצ חיזקה את התחפושת האופוזיציונית של אחת הנציגות הנאמנות ביותר של חולדאי.
מכיוון אחר, שלמה מסלאוי, הנציג של שכונת התקווה, עזב את הליכוד והתמודד ברשימה עצמאית, שמיקדה את כל תעמולתה ב"ביטחון האישי" ובהסתה נגד פליטים. האיש שמייצג את שכונת התקווה כבר למעלה מעשרים שנה והיה שותף לכל קואליציה ולכל הנהלה עירונית, לא לוקח אחריות על הרס שכונתו ועדיין מסוגל לגייס תמיכה משמעותית כזו, שהספיקה כדי להיכנס שוב למועצת העיר. כדאי לשים לב לכך שעיקר התמיכה לה זוכה מסלאווי נובעת מסיוע פרטני, שהוא מעניק למשפחות מעוטות אמצעים – בין אם זה במציאת מילגה או מקום לילד בחוגים במתנ"ס, בהשגת שעות של הוראה מתקנת, בבירורים מול משרדים עירוניים, בפיתרון בעיות יומיומיות. אין בכך כל פסול; זו פרקטיקה שעיר לכולנו קיימה רק באופן חלקי. אבל בו בזמן אין לשכוח: הצבעה המבוססת רק על סיוע פרטני של נציג ציבור לתומכיו משקפת יחסי פטרונות ותלות ובעיקר – מעקרת כל תקווה או ציפייה לשינוי פוליטי ומעודדת הסתפקות בהקלות ובטובות, בפירורים שאפשר לקבל משולחן הממסד העירוני. מעבר לכך תוספת הקולות לעיר לכולנו בשכונת התקווה, בשכונת עזרא ובכפיר היתה זניחה, ועלינו לחשוב היטב אם לא שגינו באי-שילוב נציגים משכונות אלה בסיעה המורחבת.
האויב העיקרי של עיר לכולנו בשכונות הדרום היה ראש הליכוד, ארנון גלעדי. עיר לכולנו כרסמה באופן משמעותי בבסיס התמיכה שלו בקרב מצביעי ליכוד מסורתיים בדרום-מזרח תל אביב, וחשפה עוד בבחירות הקודמות את הדו-פרצופיות של גלעדי, שלקראת הבחירות מדבר כנציג שכונות – ומיד אחריהן הופך לחלק ממדיניות קומבינות הנדל"ן ועיר העשירים של חולדאי. כרגיל אצלו גלעדי ניסה להפוך את הבחירות לזירה של הסתה גזענית קיצונית. הוא פתח בקמפיין על השתקת המואזין ביפו; לכך הגיב אהרן מדואל בחריפות במכתב לראש הממשלה. התגובה של מדואל היתה תגובתו של חבר ליכוד, שאיננו רוצה לראות בליכוד תנועה הנגררת לגזענות. זו תגובה ברוכה, אבל בלתי מספקת בעליל כדי להתמודד עם ההסתה וודאי שאיננה מספקת מנקודת המבט של הפעילים והפעילות הערבים והשמאלנים של עיר לכולנו. קמפיין המואזין נבלם, אבל גלעדי המשיך בחלוקת כרוזים והדבקת פוסטרים לא-חתומים בכפר שלם וסביבותיו, המציגים את שילובם של פעילים ערבים מיפו ברשימת עיר לכולנו כאילו מדובר בתמיכת התנועה האיסלאמית ברשימה. גלעדי קרא לתושבי כפר שלם לא להצביע למדואל ולעיר לכולנו וניסה לפרוט על כל המיתרים הגזעניים ועל בורותם של חלק מהאנשים. למרות זאת הוא הוכה קשה בקלפיות של כפר שלם וסביבתה, שהיו בעבר בסיס כוחו העיקרי. אם הליכוד בכל זאת מתנדנד כעת בין מנדט אחד לשניים במועצת העיר, הרי זה משום שהאוכלוסייה דוברת הרוסית, זו שבאה משורות ישראל ביתנו, הצביעה באופן מאסיבי מחל. כאן היתה שגיאה אסטרטגית נוספת של עיר לכולנו: היעדר פעילות וייצוג בקרב האוכלוסייה הדוברת הרוסית והאוכלוסייה ממוצא קווקזי, שמהוות בחלק משכונות הדרום בין שליש ל-40% מהתושבים. הניסיון של ארנון גלעדי ואנשיו לחסל את מועמדותו של מדואל ועיר לכולנו באמצעות מתקפה גזענית נכשל בעיקרו, אם כי הוא ללא ספק הצליח לנצל דעות קדומות ופחדים כדי לכרסם באחוזי ההצבעה לעיר לכולנו.
מועמדותו של אהרן מדואל נועדה להשיג שתי מטרות: ראשית, לתרום להפלתו של חולדאי על ידי יצירת אופציה להצבעה עבור רבים מבני ובנות שכונות הדרום, מתוך ההנחה המוצדקת, שלהורוביץ לא היה כל סיכוי בהתמודדות אחד-על-אחד מול ראש העירייה. שנית, להציע בפעם הראשונה בהיסטוריה של העיר מועמדות של מנהיג שכונות, מועמד של תל-אביב הדרומית והעממית מול ההגמוניה הבורגנית והאשכנזית. זאת היתה מועמדות עניינית ל-2013 ובה בעת גם קריאת כיוון לעתיד.
אך מתוצאות הבחירות נראה, שהאפקט של המועמדות לראשות העירייה על ההצבעה למועצת העירייה לא היה חיובי. מצד אחד, למועמדות לראשות העירייה לא היה האפקט התקשורתי המקווה בשל האיפול שהטילה התקשורת המסחרית על המועמדות של מדואל. ההנחה, שאני עצמי הייתי שותף לה יחד עם אחרים לפני הקמפיין, כאילו המועמדות של מדואל תגביר את הניראות הציבורית של עיר לכולנו, התבררה כלא-נכונה. מצד שני, מניתוח תוצאות הקלפיות עולה, שמצביעים רבים מדי בשכונות הדרום חשו בנוח ביום הבחירות להטיל פתק אחד למדואל – ופתק אחר לרשימה הדתית המאוחדת, או פתק אחד למדואל ואחר לרשימתו של מסלאוי ("כי הוא איש טוב"), לכרמלה עוזרי, או לכל מי שאי פעם עשה להם טובה. ההצבעה בשני פתקים מאפשרת לבוחרים מסוימים לא להכריע, וייתכן שכך איבדנו כמה אלפי קולות נוספים, שהיו מחזקים את רשימת עיר לכולנו, אילו לא היתה מועמדות אישית למדואל, והדרך היחידה האפשרית להביע בו ובעיר לכולנו תמיכה היתה בהצבעה לרשימה. גם תרגיל ההתחפשות של כרמלה עוזרי לרשימה של מדואל בפתח הקלפיות שבהן לא היו לנו ממריצים לא היה יכול להצליח, אילו היינו מתמקדים רק בקמפיין הבחירות למועצה.
ועכשיו, האתגרים
עיר לכולנו שרדה את ניסיונות ההעלמה, הכיפוף, הנגיסות וגם את שגיאותיה שלה (שחלקן הן גם שגיאותינו). יש לנו הרבה מה ללמוד – הן מהכישלונות והן מההצלחות. יש לנו צורך לחשוב לעומק, איך בונים שותפות אמיצה חזקה יותר של מי שנאבקים תחת דיכוי וקיפוח, שותפות שתכלול עוד ועוד שכונות וקהילות. נצטרך להרחיב את הברית החברתית הקיימת מבלי לפגוע במי שכבר נמצאים בה. בו בזמן עלינו לעמוד על המשמר מול כל ניסיון פטרונות. הפטרונות לא נובעת בהכרח מכוונות זדון, ואינה נחלתה של קבוצה מתנשאת אחת בלבד. היא נטועה עמוק ביחסי הכוח החברתיים, ואיש אחד מאיתנו איננו חף ממנה ופטור מסכנותיה. נצטרך ללמוד טוב יותר, איך מנהלים בו זמנית מאבק על הדרך הפוליטית תוך כדי שמירת השותפות, איך מתווכחים עם שותפים ביושר ובחריפות בעת הצורך – וממשיכים לצעוד יחד.
האתגר החשוב ביותר היה ונשאר המענה על השאלה: איך אלה הנתונות תחת דיכוי יכולות לצבור את הכוח כדי להאמין בעצמן? התוצאה המשמעותית ביותר של הבחירות היא שיעור ההצבעה הנמוך של העניות והעניים, של המקופחות והמקופחים. קלפיות שבהן שיעור המצביעים הוא 17%, 22% ו-27% – וזה היה אחוז המצביעות והמצביעים ברוב הקלפיות בשכונות העניות – אינן ביטוי של מחאה (אחרת הרחובות היו כאן בוערים מזמן), אלא של חוסר אמונה של רוב מקופחי המערכת בכוחם להיאבק, להשיב מלחמה.
יש לנו עוד שאלות לדיון ובעיות להתמודד איתן תוך כדי עשייה: איך בונים שותפות פוליטית רחבה שלא תפלג את הנתונים תחת דיכוי? איך לבנות בחברה גזענית בריתות אמיצות ועמידות בפני הסתה והתגיסות מנגנוני ה"הפרד ומשול" של המערכת? ביום שיהיו לנו עוד תשובות מעשיות לשאלות האלה, ההגמוניה תלך ותתפרק. אם לא ננסה, זה לא יקרה.