במלחמת החורמה שהכריזה מדינת ישראל נגד תושבי אל עראקיב, כל האמצעים כשרים. הבולדוזר הוא אמצעי לחימה, המחרשה הופכת לכלי נשק, וגם אם בדרך נפגעים בני אדם, ונגרמים נזקים כבדים לקרקע ולטבע המקומי, זה לא חשוב. מה כן חשוב? להעיף את תושבי אל עראקיב. אבל בינתיים הם עוד כאן, והם יישארו כאן, כי הקשר שלהם לאדמתם, ה"סומוד" שלהם, יותר חזק.
העץ
העץ הזה שימש בשבועות האחרונים, לאחר הריסת מתחם בית הקברות, "בית" לילדי ולנשי אל עראקיב. כאן הם שהו במשך היום, על מחצלות ומזרנים שנפרשו תחת העץ. כאן שיחקו הילדים. אמנם, רכבי המשטרה שעברו ליד העץ, כמה פעמים ביום, השתדלו להעלות כמה שיותר אבק (דבר שכבר גרם לבעיות בריאות אצל כמה מהילדים), אבל בשאר הזמן נושבת כאן רוח נעימה, העץ מצל, והשהיה תחתיו יכולה להיות נעימה.
אבל המטרה של השלטון היא לא שיהיה כאן נעים למישהו, בוודאי לא אם אתה בדואי, על אחת כמה וכמה אם אתה בדואי שמתעקש לעמוד על זכויותיו. מה עושים? עורמים ערימות עפר סביב העץ, חופרים בורות, וכעת כבר אי אפשר לפרוש מחצלת, כבר אין מקום לשבת בצל.
חריש עמוק
החריש, כמו שלמדנו פעם, הוא אחד השלבים הראשונים בתהליך החקלאי של ייצור המזון. האיכר חורש את האדמה, אחר כך זורע, ולבסוף קוצר את פרי עמלו. אבל במדינת ישראל, החריש הפך לעוד כלי נשק בארסנל הכלים שמשמשים לכיבוש אדמות הלאום. למשל, המנהל חורש שדות חיטה ושעורה שהבדואים זורעים, במטרה להשמיד את היבולים (לאחר שהשיטה הקודמת, בה השתמשו בשנות ה-90, של ריסוס שדות – ובני אדם – בחומרי הדברה מהאוויר נאסרה על ידי בג"ץ). כעת חורשים את אדמת בית הקברות של אל עראקיב, ולא כדי לזרוע. חורשים את האדמה פשוט כדי ליצור תלמים ותלוליות, כדי שלא יהיה מקום שאפשר להקים בו סוכה, או לפרוש עליו מחצלת. אם פעם שרו "אין חריש עמוק בלי נשק", היום החריש עצמו הוא נשק.
בור המים
אבי־סבו של שייח' סיאח, חצב את בור המים הזה, אחד מבורות המים שנמצאים בכפר אל עראקיב, במדרון הגבעה לפני כ־100 שנה.
השיטה בה מי הגשם נאגרים בבור היא שיטה עתיקה, שמשתמשים בה כבר אלפי שנים. כמו שלמדנו פעם, בשיעור מולדת, אדמת הנגב, הנקראת "לס", מכילה אחוז גבוה של חרסית. במגע עם מים, החרסית נרטבת ויוצרת שכבה אטומה, שמונעת ממי הגשם לחלחל לתוך האדמה. באין מוצא אחר, המים זורמים על פני האדמה. באופן זה, אפילו כמות קטנה של גשם שיורדת על פני מדרון של גבעה, מצטברת והופכת לזרם מים חזק. כך נוצרים השיטפונות בנגב, וכך מתמלאים בורות המים. מכיוון שמי הגשם נאספים משטח גדול, אפילו הגשמים המועטים שיורדים בנגב מספיקים כדי למלא בור מים בחורף אחד.
פקחי המנהל שמפקחים על ההריסות החוזרות ונשנות של אל עראקיב, ועושים מאמצים ניכרים כדי לסלק את תושבי הכפר, מכירים את בורות המים ויודעים כיצד נאגרים בהם מי הגשמים. אחרי הכל, הם "אנשי טבע". בדיוק בגלל זה, הם הורו לדחפורים שהרסו אל עראקיב שוב, בשבוע האחרון, לחפור תעלות ולהקים סוללות עפר במדרון שאוסף את מי הגשם ושולח אותם לבור המים. בחורף הקרוב, אם יישארו התעלות והסוללות, מי הגשם כבר לא יגיעו אל הבור. עוד שיטה יצירתית לייבש מקורות מים ולהצמיא אנשים ובעלי חיים.
הזיתים
בהריסה של מתחם בית הקברות ב-12 ביוני, 2014, הדחפור שהרס את המתחם עקר, כלאחר יד, את שני עצי הזית שבתמונה. העצים האלה לא הזיקו לאיש, ואין דרך להסביר עקירה של עצים, עצי זית, מלבד רשע, אטימות וטיפשות. עקירת העצים גרמה לכעס ולהתמרמרות גדולים בקרב תושבי הכפר והאנשים שהיו שם כדי לתמוך בהם, שהיו מכותרים על ידי עשרות שוטרי יס"ם ונכלאו בתוך המסגד הישן. המחאה החזקה הביאה את השוטרים "לשתול" בחזרה את העצים. אבל עץ שנתלש מהאדמה על ידי כף של דחפור נפגע. השורשים העמוקים של עץ הזית נקרעים, ובלי שורשים העץ לא מקבל מים וחומרי מזון. ה"שתילה" מחדש של העצים, שנעשתה כלאחר יד, לאחר שהדחפור קרע את כל שורשיהם, לא הייתה יכולה להצליח. שני עצים אלה, שניטעו על ידי אנשי אל עראקיב, התייבשו לגמרי, כמו שאפשר לראות בתמונה.
ממשלת ישראל ממשיכה בנסיונותיה לגרש ולנשל את תושבי אל עראקיב, ובדואים נוספים בנגב. בנסיונות אלה הכל כשר, והאוייב הוא הבדואי, עץ הזית, ובור המים. הממשלה רוצה להחליף את האנשים בשממה מדברית, ולכלוא אותם בעיירות בהן הם ישמשו כמאגר זול של כוח עבודה. מה שצריך באמת הוא להחליף את הממשלה ושיטותיה, לא את האנשים.