דוד לוי, פעיל התחברות-תראבוט, לן עם מתנדבים נוספים אצל אנשי אל-עראקיב בלילה שלפני ההרס המחודש של הכפר, והיה במקום כאשר הגיעו השופלים והשוטרים למסע ההרס השני. הנה עדותו.
"תנו לי לעבור, אחרת הוא ירוץ אל הסוסים!" ניסיתי לעצור את עיד, ילד שהיכרתי רק הבוקר וכבר הספקתי ללמוד, עד כמה הוא אוהב סוסים. שני שוטרים במדים שחורים נצמדו כתף-אל-כתף, עטו פרצוף אטום ועצרו אותי. היו עליהם כמויות עצומות של נשק ואביזרים. "זה ילד שלא יודע להבחין בסכנה," ניסיתי לדבר אל ליבם, אבל בתגובה קבלתי רק פרצוף אטום אף יותר. בינתיים רץ עיד במורד הגבעה, הגיע אל סוסי המשטרה שעמדו בקו ההגנה השני, וניסה ללטף את רגליהם בחיבה.
לשמיים מעל אל-ערקיב יש צורת מטרייה, על האדמה גבעות פסולת, עדי הרס מפוזרים פה ושם, וביניהם הלכו תרנגולות, יונים ואווזים. אוהלים או בתי עראי הספיקו לקום במקום, להתרומם מאז ההרס של לפני שבוע. והייתה שלווה של בוקר. טרקטור הביא אוכל לכבשים, שהושמו בשטח בית הקברות אחרי הרס המכלאות. חתול ארב בתוך שוחה שנוצרה מעץ שנעקר, ושני תרנגולים קראו כל שלוש דקות באוניסונו כמעט מושלם.
יש לבוקר תכונה כזאת, לתת תקווה. אולי זה הצבעים שלו, הריחות או הרוח הקלה שהוא נושב על פניך. במהלך טיול הבוקר הזה חשבתי כמה החיים כאן אחרים. אני לא מדבר על חוסר קידמה – היו כאן טלויזיות ומחשבים ואינטרנט. האנשים שישבו אתנו אתמול באוהל למדו באוניברסיטה, ומוחמד סיפר לי על השירה היהודית והמוסלמית בספרד. צריך להיות באל-עראקיב כדי להבין את השונות הזאת. חיים על אדמת המדבר מתוך כבוד לשיגיונות שלה, אבל גם בלי להיכנע להם. תבואו לאל-עראקיב, תראו בעצמכם.
כשחזרתי מהטיול כולם התעוררו. ישבנו באוהל, שתינו קפה, אכלנו ארוחת בוקר. היו כמה רגעים יפים לפני שהגיעה השמועה, שהמשטרה בדרך לכאן. אחרי חצי שעה של מתח נראו מרחוק כלי הרכב של המשטרה ומאחוריהם משאיות נושאות כלים כבדים. השוטרים היו לבושים שחור ונשאו מגנים שקופים. ההתקדמות שלהם נראתה כמו סצנה מתוך סרט מדע בדיוני. כשהם התקרבו, הרוע הפך באחת מוחשי וקרוב.
"יש לכם שתי דקות להתפנות מכאן." מישהו ניסה לדבר אתם, והתגובה הייתה: "יש לכם דקה אחת", ואז התחילו דחיפות אלימות. היו בערך עשרה שוטרים וחיילי משמר הגבול על כל תושב. לא היה צורך בכמות כזו של אלימות, אבל...
ואז הגיע השופל וההרס התחיל. הוא הניף את הכף מעל מבנה העץ המכוסה יוטה והוריד אותה, מרסק את המבנה. אז הרים כף מלאה עפר ושפך על ההריסות כדי לקבור את הבד ואת לוחות העץ המרוסקים.
ככה זה התקדם, בית אחר בית, השוטרים דוחפים אותנו קדימה. את אלו שניסו להישאר לשבת בתוך הבתים נשאו בכוח והטילו על האדמה. את כל השאר דחפו למרחק, שאיפשר לראות את ההרס מקרוב מספיק אבל לא לגשת לבית.
מכאן ואילך אני לא זוכר הרבה. אלימות גורמת לי להיות מטושטש. זו היה עיסה של אימה בתוך מרק של זיעה וצעקות. נשים מבוגרות, שסירבו לזוז מהבית שלהם. איומים במעצרים, מעצרים וגרירות. הרס ודחיפות אל מאחרי הבית הבא. אבל הבריחה של עיד בין השוטרים לכיוון הסוסים החזירה אותי להכרה מלאה. עיד הסתובב מתחת רגלי הסוסים, ולבסוף אחד מהשוטרים הלך אליו ונשא אותה משם אלינו. אבא שלו בדיוק הגיע. הוא ניסה להתנגד להרס הבית שלו וחיבק את עיד שהתנגד. הוא צריך חמצן הוא אמר לי, תראה כמה קשה לו לנשום.
[*] | פבלו נרודה, מתוך Canto General: "נגד יצרן השינאה \ נגד הסוחר בדמו \ בשירה, בחיוך ובניצחון \ שיתעורר חוטב העצים." (האזנה לשיר) |