העיר חריש: שימוש במצוקת החרדים נגד הערבים
הליכי ההקמה של העיר החרדית חריש בואדי עארה בעיצומם. משרדי הממשלה מדברים על עיר גדולה של 150,000 תושבים. ב-22 בנובמבר 2009 התכנסה בחיפה ועדת גבולות כדי לדון בבקשת משרד השיכון להוסיף לחריש-קציר, העיר המתוכננת, אלפי דונמים נוספים לבניית כ-25,000 יחידות דיור.
מבט בתוכניות יכול להבהיר את התמונה:
חריש מוקמת כדי לחסום את אפשרויות ההתפתחות של הקהילות הערביות בחלקו המערבי של ואדי עארה. פעם אחר פעם ניסו הרשויות לפנות את הכפר הבלתי-מוכר דאר אל-חנון, שנוסד לפני קום המדינה, ב-1925. הנימוק הרשמי: שימור שטחים פתוחים. השטחים הפתוחים לא ישרדו את הקמתה של חריש: לפי דו"ח המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, 93% משטח מרחב התכנון של חריש כולל שטחים פתוחים למיניהם. בישראל ערכי נוף ושימור המרחבים הפתוחים הם כרגיל עניין של לאום: ערכים חשובים מספיק כדי לחנוק יישובים ערבים, וסוגיה משנית כשבונים ומפתחים בשביל יהודים.
כבר כיום קיים אי-שוויון זועק בין יהודים לערבים באזור. בכפר קרע מתגוררים 14,780 תושבים בשטח שיפוט של 7,810 דונם (2 תושבים לדונם בערך); בערערה חיים 16,390 תושבים בשטח שיפוט של 9,180 דונם. בברטעה מתגוררים 7,930 תושבים על שטח שיפוט של 890 דונם. תוכלו לראות במפה כיצד ברטעה חנוקה לחלוטין – ללא כל אפשרויות פיתוח.
לעומת זאת, בחריש מתגוררים 3,970 תושבים במועצה מקומית, ששטח השיפוט שלה כבר היום הוא 9,570 דונם: שטח כמו של ערערה עבור רבע ממספר התושבים! המפה מראה היטב את הפער האדיר בין שטח השיפוט המתוכנן עבור חריש לבין היישוב בפועל: כך נראית תנופת התיישבות.
אבל כל זה מתגמד לעומת ההרחבה המתוכננת. הביטו במפה הבאה. היא משרטטת את השטחים החדשים שמבקשים עתה להעביר לידי חריש-קציר בוועדת הגבולות. שטח השיפוט העצום שלה אמור להשתרע משני צידיו של כביש ואדי עארה.
משרד השיכון ביקש להרחיב את גבולות חריש-קציר ב-5,000 דונם; תוכנית ההרחבה הוכנה בוועדה מיוחדת, העוקפת את מסלול התכנון הסטטוטורי המקובל בוועדות המקומיות והמחוזיות. בדצמבר 2009 אישרה ועדת התכנון המחוזית הרחבה בסך 1,000 דונם.
המצוקה כמכשיר בתהליך ההתנחלות
מי שמצוקת הדיור והקיום של האוכלוסיה החרדית בישראל לנגד עיניו, לא יתנגד לכל מאמץ ממשלתי להקל עליה. יש צורך דחוף בדיור ציבורי עבור כלל העניים בישראל – ובעיקר עבור ערבים, חרדים, מזרחים ורוסים.
אבל חריש לא מתוכננת על מנת לפתור בעיות דיור של אוכלוסיות עניות, אלא כדי לייהד את ואדי עארה. מצוקת הדיור של האוכלוסיה החרדית היא מכשיר בידי הממשלה, שאין לה עתודות משמעותיות של אוכלוסייה יהודית מבוססת, שאפשר להשתמש בה לייהוד המרחב: לשכבות המבוססות מציעים מצפים בגליל וחוות בודדים בנגב, התנחלויות דה-לוקס בשטחים ושכונות מגודרות בערים מעורבות, ממיתחם אנדרומדה ועד הר אדר.
לעומת זאת, מצוקת האוכלוסיות החרדיות העניות מזינה את ההתנחלויות הגדולות בשטחים – בית"ר עלית, מודיעין עילית, עמנואל, ועכשיו – חריש-קציר. לתהליך החברתי האדיר שהתרחש מאז תחילת שנות התשעים – הפרטה מוגברת וקולוניזציה אינטנסיבית, הרס שרידי הדיור הציבורי והפניית משפחות חרדיות להתנחלויות – יש גם תפקיד פוליטי פנימי: הוא הולך ומקרב את האוכלוסיה החרדית, שרבים מחבריה הפכו למתנחלים בעל-כורחם – למתנחלים האידיאולוגיים, המשיחיים, כלומר ליריביה הרעיוניים. הוא מקל על פוליטיקאים ציניים כמו אלי ישי להטות את המפלגות החרדיות ימינה, לעבר הימין הלאומני והגזעני.
יש כמובן גם מתנחלים אידיאולוגיים, שבאו לייהד את גבעות ואדי עארה, כמו אנשי תנועת "אור – משימות לאומיות", תנועה-אחות לארגון המתנחלים "אמנה", הפועל מעבר לקו הירוק. אנשיה עוסקים בייהוד הנגב והגליל, וגם המשולש. ממשלת ישראל הקימה ביוני 2002 את היאחזות נח"ל עירון כגשר בין קציר לבין חריש. באפריל 2005 תפסו את מקום החיילים 40 משפחות מתנועת "אור – משימות לאומיות" וקראו לו מצפה אילן. היישוב אוזרח באופן בלתי-חוקי ותוך עקיפת הליכי תיכנון ואישור; אך בתמיכת הממשלה אושרה הקמת היישוב ביוני 2008.
אנשי תנועת אור מקפידים לטשטש את האופי הלאומני שלהם. הם מעדיפים לדבר על שילוב של "החלום הפרטי והחלום הלאומי". "אותו חלום", הם כותבים באתר התנועה, "כבר לא תמיד נובע רק מאידיאולוגיה ציונית, אלא גם מתוך רצון לאיכות חיים טובה יותר, לחינוך טוב יותר לילדינו, לסביבה טובה יותר למשפחתנו. אמונתנו היא שהתיישבות בגליל ובנגב יכולה להגשים חלומות מסוג זה."
הקירבה למתנחלים המשיחיים מסוכנת לחרדים. בטווח הארוך השותפות לתהליך הקולוניאלי ממיטה אסון על האוכלוסייה החרדית. היא הופכת אותה כלי-שרת בידי ממסד ציוני מתנחל. תפקידה של האוכלוסיה החרדית בחריש, לפי התכנון הממשלתי, הוא לשמש חיץ חי, שיבלום את "התפשטות" התושבים הערבים של ואדי עארה. מה שאנחנו קוראים התפתחות וריבוי טבעי – רשויות המדינה מכנות התפשטות. לעומתן, אנחנו מתעקשים, שפיתוח אמיתי של ואדי עארה לטובת כל תושביו הוא אפשרי.
חריש
על קציר שמעו כולם: קציר היא יישוב סלקטיבי המבטיח "איכות חיים". אין בו מקום לערבים וגם לא לאוכלוסיות יהודיות חלשות. חריש מוכרת פחות. חריש קמה ב-1982 כקיבוץ שכשל ונעלם. לוחמי מג"ב יושבו במקום. אריאל שרון יזם את הפיכתה לעיר במסגרת תוכנית "שבעת הכוכבים", שנועדה לכתר את יישובי ואדי עארה הערביים.
היום יש במקום שני רחובות – רחוב הבלוקים ורחוב הקוטג'ים. יהודים מן הקווקז יושבו שם, וגם אנשי חמולת קראג'ה שהועברו למקום מרמלה. בצידם חיים תושבים יהודים מהמעמד הבינוני, שביקשו לגור בחיק הטבע.
כתב "ישראל היום" ריאיין את אחד התושבים ממוצא קווקזי, שסיפר איך הביאו את היהודים מהקווקז לבלוקים. "הדיבור על חריש היה שצריך לבנות שם צמודי-קרקע ושאנשי מוסד, צבא קבע ו'מיליונרים חשובים' יבואו בהמשך. אנשי הצבא רק קנו בזול אבל בכלל לא באו לגור איתנו. הם לא שמו עלינו. זה לא נחשב בשבילם. אז עמדו כאן הרבה דירות ריקות ואנחנו חיפשנו רק לשרוד."
למקום הגיעו אנשי הגרעין התורני חריש, מתנחלים אידיאולוגיים בתוך גבולות 1967 שדומיהם מוכרים היטב לתושבי עכו, לוד ויפו. אתר הגרעין התורני מכריז על מטרותיו: "הפיכת חריש לעיר יהודית במגמה להגדיל את האוכלוסייה היהודית באזור ולתת מענה לבעיה הדמוגרפית בצפון הארץ ובגליל". צריך לשאול: מה צריך לקרות לחריש כדי שתהפוך "עיר יהודית"? האם הכוונה ליהודי הקווקז שיושבו במקום, שאינם יהודים מספיק?
שלמה קליין, מראשי הגרעין התורני, סיפר לכתב "ישראל היום": "אמרו לנו במשרד השיכון – בואו לחריש, תיכנסו, תעשו שם עיר, תכניסו תרבות." במלים אחרות, תרבותם של יוצאי הקווקז איננה תרבות, לא כזאת שרצויה בעיני הממסד ובעיניים המתנשאות של אנשי הגרעין התורני עצמו. ו"הבעיה הדמוגרפית" היא כמובן השכנים הערבים.
חרדים כבשר תותחים
במקרה של חריש, נראה שהמימסד מייעד לאוכלוסיה החרדית תפקיד מיוחד. מי ימנע מעיר גדולה כמו חריש, באזור צפוף כמו ואדי עארה, שתישאר יהודית לאורך זמן? האם הנסיון של נצרת עילית לא מלמד, שגם מאמצי ייהוד גדולים והסתה גזענית לא מונעים מצעירי נצרת ללכת ולמצוא לעצמם בית בעיר שהוקמה על קרקע שהופקעה מהוריהם ושהקמתה נועד לחסום את התפתחותה של נצרת?
בעניין זה אנשי הממסד לא סומכים על האמונה הציונית הלוהטת של חסרי הדיור היהודים. זאת לא ממש קיימת. אבל גם לא רק על המצוקה שתניע אנשים לחפש את ביתם על גבעות ואדי עארה. הם סומכים על כך, ששמירה קפדנית של המצוות ומרחב ציבורי דתי מוקפד יהיו מחסום אפקטיבי בפני התערבבות של יהודים וערבים. כאן סומכים על ההפרדה הטקסית הקפדנית, המאפיינת את החרדים, המתבדלים לא רק מהגויים אלא גם מיהודים חילוניים, שתשמש חייץ.
אין שום מניעה, שיהודים שומרי מיצוות וערבים מוסלמים יחיו זה בצד זה בשוויון ובשלום, תוך כיבוד הדדי של מסורות, דתות ותרבויות. אין שום הכרח שיהפכו אויבים זה לזה. הקמתה של חריש – הקמה כפויה, כעיר מופרדת, על חשבון תושבי ואדי עארה – מבקשת להפוך אותם לאויבים. הרי צפוי שערביי ואדי ערה יביעו התנגדות לתוכנית המאיימת להחניקם. את ההתנגדות יפרשו הממסד והתקשורת כהתנגדות לחרדים. בכך יצליח הממסד הציוני השליט להרחיק עוד יותר שתי אוכלוסיות נשלטות, כדי להמשיך לשלוט בהן ביתר נוחות.
פיתוח אחר – עם התושבים ולמענם
יש אלטרנטיבות. אפשר להקים עיר בואדי עארה שתהיה פתוחה לכל מי שזקוק לדיור בה-השגה. יהודים וערבים. לא קציר ל"אוכלוסיה איכותית" ולא בטיח: דיור בה-השגה לתושבי אום אל-פחם וואדי עארה. לכל מי שרוצה. בצד שכונות מעורבות יכולות להיות בה גם שכונה חרדית וגם שכונה מוסלמית, למה לא?
אפשר להקים אפילו עיר חרדית – אך לא תוך מניעת אפשרויות הפיתוח מתושבי ואדי עארה הפלסטינים, תוך נגיסה עצומה בעתודות הקרקע האחרונות שלהם. אפשר להקים אותה בהסכמה הדדית, בממדים סבירים – ותוך השקעה מקבילה בפיתוח יישובי ואדי עארה הערביים, הנחנקים זה שנים. השקעה באזורי תעשייה ומסחר, ובנייה ציבורית למען צעירי ואדי עארה. ובמקביל: לגאליזציה כללית של ה"בנייה הבלתי-חוקית" הקיימת המונעת על-ידי מצוקת התכנון והקרקע, המלווה בתכנון קהילתי – ולא רק כפוי מלמעלה – של התפתחות האזור.
ויש אפשרות נוספת, שכמעט לא חושבים עליה: לחדש את הדיור הציבורי באזור המרכז, בערים הקיימות. לשפץ את השכונות הקיימות, להרחיב את הערים הקיימות עבור מי שחי בהן ומי שנזקק לדיור בה-השגה.
הנטייה השלטת בתכנון הישראלי היא קולוניאלית מובהקת: להתחיל תמיד מחדש: להרוס את מירקם החיים השביר שכבר קיים, במקום לשקם אותו ולאפשר לתושבים להתפתח בו. לא רק עיוורון קפיטליסטי מדבר כאן, אלא מנטליות קולוניאלית מובהקת. היא זו שקובעת שצריך תמיד לפנות ולבנות, להרוס את הקיים ולהקים יישובים חדשים, להתחיל תמיד מ"התחלה" – במקום לתת לשכונות של בני ברק, של חדרה, של רמלה, של יפו לצמוח למען התושבים.
לפי ההגיון הזה, במרכז צריך תמיד "להביא אוכלוסייה חזקה" ולפנות ממנו "אוכלוסייה חלשה". ובפריפריה צריך – תמיד – ליישב יהודים, בעיקר חלשים, כחומה אנושית נגד ערבים. זה הגיון קולוניאלי מובהק: לא מתמודדים עם מצוקות חברתיות אלא מייצאים את העניים, מעבירים אותם לחזית חדשה – מול התושבים הילידים.
קראו עוד: