מכתב גלוי למתי סרי, שהפך לתועמלן בשכר של עמותות המתנחלים רעות הלב בסילואן
מתי שלום,
בעצב רב ובאכזבה מסוימת צפיתי בסרטון תעמולה בכיכובך, שהופק כנראה מטעם עמותת מתנחלים כזו או אחרת כסרט תדמית להתיישבות יהודית בסילואן ("עיר דוד") וכחלק ממסע תעמולה מקיף שאתה עומד במרכזו. משפט הפתיחה שלך הוא: "אני מתי סרי. שחקן ו... תימני" (ואתה ממשיך מיד: "למה זה חשוב? עוד מעט תגלו", ואכן, לדאבון לבנו, אנחנו מגלים מהר מאוד). אתה בהחלט "שחקן", ופרנסתך על גילום דמויות וזיוף רגשות, ואתה בוודאי גם "תימני", ומי שעשה בך שימוש בוודאי שכר אותך גם בגלל זה, אבל חוששני שמשפט ראשון זה הוא דבר האמת היחיד בכל התמליל שנתבקשת להגיש על ידי מפעיליך.
קודם כול, ולפני הכול, אני מרשה לעצמי להזמין אותך להשתתף בסיורים בסילואן (הכפר העירוני הגדול שבתוכו נמצאת גם מה שאתה מכנה "עיר דוד") שעורכת עמותת עיר-עמים. אני סמוך ובטוח שהעמותה תשמח לארח אותך לסיור שכזה, כדי שתגלה - אולי כ"שחקן", בודאי כ"תימני", אבל מעל הכול כבן אדם מצפוני ורגיש - כמה עובדות שאולי לא היו ידועות לך: תופתע לגלות, כך נדמה לי, מתחם של עוני, עזובה, הזנחה שיטתית של רשויות וממסד, ומצב תשתיות, המזכירים את הגרועים בפרברי העוני בערי העולם השלישי – וזאת במרחק מאות מטרים ממושבי הכנסת, הממשלה, ובתי המשפט של המדינה, בשטח הנמצא בתחום שמדינת ישראל אחראית לו (ותושביו הם תושבי קבע שלה), על פי הצדק, ההיגיון, המוסר, המשפט הבינלאומי והחוק הישראלי כפי שנחקק על ידי בית הנבחרים שלה. תוכל גם להתוודע למדיניות מתמשכת של אפליה, הטרדה, ולשיטות של הפחדה, גזל, נישול, מרמה, התחזות, חבלה (במסווה של חפירות ארכיאולוגיות) ושוחד, שהאנשים שאתה עובד בשירותם מפעילים שם כלפי בני אנוש אחרים.
ובוודאי תתמה ותתהה גם אתה, כיצד בתי היהודים הבודדים והמבודדים, זוכים לחשמל, מים זורמים, ביוב, מדרכה, תאורת רחוב, כביש סלול, אבטחה ושמירה, חינוך, גני שעשועים, ותוכניות מתאר נקודתיות שאושרו בקפידה, ביעילות ובזריזות לא אופיינית - כמעט על-אנושית במושגים ישראלים - כשבמרחק מטרים ספורים משם דחוסים עשרות אלפי בני ובנות אדם הרבה פחות בני-מזל – ללא חשמל, מים, ביוב, כביש, מדרכה, ללא בתי ספר או גני משחקים לאלפי ילדים, וללא שום דרך חוקית לבנות, להרחיב, לשפץ, לשפר או לתקן – רק מפני שהם פלסטינים, למזלם הביש. תלמד, אני חושב, כיצד רשויות עירוניות וממשלתיות, כוחות שיטור ממלכתיים ופרטיים, ואדוניך הנדיבים חוברים יחד להנצחת מצב נורא ושובר לב זה, כדי להרחיב ולהעמיק את מעגל הנישול והרוע.
כי כבר המשפט השני שלך בסרטון הוא כזב: אתה מצביע על בית (מטופח, נקי, משופץ כהלכה וכחוק, ומכך ממילא מובן שמתגוררים בו עתה יהודים) ואומר כך: "הבית הזה שמאחורי הוא הבית הראשון שנבנה בעיר דוד בעת החדשה. הוא נבנה על ידי משפחה יהודית, משפחת מיוחס. השנה היתה 1873 וגבעת עיר דוד היתה עדיין ריקה וחשופה כמעט לחלוטין". קודם כל, מה שאתה מכנה "גבעת עיר דוד" לא היתה "ריקה וחשופה כמעט לחלוטין". במקום היה ונותר כפר ערבי גדול וותיק, על בתיו, בוסתניו, ושדותיו, שנקרא מאז ומעולם סילואן בפי הערבים והיהודים דוברי הערבית, וכפר השילוח בפי יהודים בדברם עברית. "עיר דוד" הוא שם חדיש ומחודש לצרכים תדמיתיים ויחצ"ניים, שהופץ רק בעשורים האחרונים של המאה העשרים בשירות עמותות עם סדר-יום ואידיאולוגיה פוליטית ברורים – אף יהודי לא כינה אותו כך. זה לא היה מעולם שמו של המקום – לא בזיכרון העממי המשותף של יהודים וערבים, לא במסמכים רשמיים או בספרי מסע וזיכרונות, לא אצל רבנים ולא בפי פשוטי עם, ואפילו, לעת עתה, הוא בבחינת "הנחת המבוקש" גם על פי הממצאים הארכיאולוגיים.
כפי שזקני ירושלים זוכרים היטב, הכפר סילואן היה מפורסם מאז ומעולם, אצל יהודים וערבים, בתוצרתו החקלאית המשובחת – ירקות, ביצים, פירות. בו טעם לראשונה – ובהנאה – החוקר-הנוסע טריסטראם את פרי הדודאים, ונוסעות-מתעדות כאליזבת א' מק'קול-פין ומרי א' דאגלס תיארו את יפי בנותיו, שבלטו בפניהן המגולות, בגלימות האינדיגו שלהן, באיפור הכוחל העז ובקעקועי הפנים התכולים העדינים. וממש כאן, בשדותיו של הכפר, בעת קציר-חיטים, התלהט סיפור האהבה הגדול שבין גדעון היהודי וחאמדה הפלסטינית בת סילואן, אחות טלאל, רעו-כאח-לו ושותפו של גדעון בעבודת האדמה, ברומאן הגדול "בעל בעמיו" של הסופר היהודי-מזרחי יהודה בורלא. כי מסתבר, אולי להפתעתך ובודאי שלמגינת ליבם של האנשים שלהם בחרת להעניק את שירותיך (כ"שחקן" וכ"תימני"), שבגבעות "הריקות והחשופות כמעט לחלוטין", כפי שנתבקשת לתאר אותן, חיו, פעלו, עבדו, ואהבו גברים ונשים, יהודים וערבים...
נכון, אחד הבתים הראשונים שנגזלו בשכונה נקרא פעם "בית מיוחס", ואכן היה בבעלותה של משפחת מיוחס היהודית-ספרדית משנות השבעים של המאה התשע-עשרה ועד מלחמת ארבעים ושמונה. אבל כיום זה ודאי אינו "ביתו של מיוחס", לא רק מפני שהאנשים שהתיישבו בו אינם מיוחסים בשום מובן ואינם מתייחסים למשפחת מיוחס או להשקפות, שאפיינו ומאפיינות את בניה ובנותיה. עמותות המתנחלים המשלמות את שכרך אמנם השימו עצמן ליורשות הנדל"ן של כל יהודי (ושל העם היהודי כולו) בכל מקום ובכל עת, אבל השימוש בשמו של מיוחס הוא אחיזת עיניים מרושעת ומכוערת: לא רק שרבים מצאצאיה של משפחה זו סולדים מעמותות המתנחלים המתגוררות ב"נכסיהם" (כביכול) ועושות שימוש מניפולטיבי וציני בשמם במסווה של "רציפות הישוב היהודי" ו"בעלות יהודית" - אלא שיש טעם לוואי מאוס דווקא בשימוש בשמו של יוסף מיוחס, שהקדיש את חייו לתרבות הערבית ולהפצתה, מתוך אהבת הערביות ואמונה בחיוניות ובאפשרות של כינון תרבות משותפת וחיים בצוותא בין עמי האזור. כי שולחיך ומעסיקיה הם ההיפוך הגמור והמוחלט של כל מה שייצגו וחלמו נתן רחמים מיוחס, שרכש את הבית עבור משפחתו, ובנו יוסף בר"ן מיוחס, שגדל כילד בבית זה, לאחר שבגיל עשר עקרה משפחתו אל כפר סילואן ובו העביר את שארית ילדותו כאדם בוגר.
מיוחס פרסם בעקביות ספרים מאוצרות התרבות הערבית והיהודית-מזרחית, שבה שלט היטב. ב-1937, בעיצומו של המרד הפלסטיני המכונה גם "מאורעות", פרסם את ספרו החשוב על "הפלחים", שהוא גם תיעוד מפורט של חיי הפלחים והפלחיות, וגם ביטוי להשקפתו של מיוחס, שהכרות אינטימית ואוהבת עם הפלחים ואורחותיהם חיונית אפילו להבנה של חיי היהודים בבית שני ולפתרון קטעים מוקשים בתלמוד. ההקדמה הנפלאה של הספר, אותה בחר לפרסם דווקא ברגע שהאפשרות לחיים משותפים נראתה כמתרחקת, ושרק קטע קטן ממנה אני מביא כאן, היא מופת מרגש של אמונה בחיים-יחדיו. למשל:
"... ולרגלי קביעת דירתנו בכפר זה, הייתי מאז אורח מצוי בבתי הפלחים במשך עשר שנים רצופות, ובערב, בערב, כשהייתי חוזר מן ה"חדר" או בימות הפגרה והחגים, הייתי רגיל לבקר את מוחמד ואת פטמה, את עלי ואת ח'דיג'ה, שכני חביבי. מפיתם האכילוני, ומימיהם שתיתי, ולפעמים כשכיבדוני בשיחותיהם ובאגדותיהם כ"קינוח סעודה" עד שעה מאוחרת בלילה הייתי גם לן בביתם ועל ידי כך כל דרכי השכנים האלה, מידותיהם, אופן חייהם, שיחותיהם, ואגדותיהם התחבבו עלי, ונהיו לי כעין "גירסא דינקותא", ועד עתה אני אוהב אותם, בעוררם תמיד בלבי זיכרונות ימי ילדותי הטובים, הימים היותר טבעיים והיותר פשוטים שבימי חיי... אין להתפלא, אפוא, אם מחבב אנוכי את הפלחים ואת חייהם, ואם משתדל אני לקבוע ל"בני ישמעאל" אלה מדור בספרות ישראל" (הפלחים, הוצאת דביר, תרצ"ז, 1937).
אבוי, כמה רחוק מיוחס - וה"מדור" שביקש לקבוע לתושבי סילואן בתרבותנו - מהאנשים ששילמו לך כדי שתתעלם ותשכיח גם את זכרם של אנשים מופלאים כמו מיוחס ובני חוגו, וגם כדי שתשתמש בשמו כדי לנשל את צאצאי האנשים שאהב ושעליהם התגעגע, ושתהפוך את כפרם/כפרו ל"עיר דוד" ואת בתיהם ל"גבעות חשופות".
אבל דומה ששיאו של הביזיון שבדבריך הוא בעניין התימנים של סילואן, שאתה טוען שגם מי ממשפחתך היה ביניהם. אתה מתעלם כמובן מהנסיבות שאילצו את בני התימנים של ירושלים לפרוש מן הציבור היהודי ולחבור אל הפלסטינים של סילואן (רמז קט: אשכנזים דתיים הקרובים באורחם לשולחיך פקפקו ביהדותם, פסלו את השחיטה והמילה שלהם, אסרו על העסקת בנותיהם במשק בית, ומיררו את חייהם מתוך השקפת עולם גזענית, שאינה שונה מהשקפותיהם הנוכחיות כלפי ערבים). אבל נורא מזאת – אתה משכיח את העוול הנורא שעשו מתנחלי סילואן החדשים למשפחת גוזלן, שהתגוררו ב"בית גוזלן", ממנו נושלו בני המשפחה בקומבינה שלטונית ומשפטית סבוכה, וכעת מתגוררים בו אנשי עמותת המתנחלים כדיירים מוגנים ללא הגבלת זמן. בני משפחת גוזלן הגנו בגופם בחירוף נפש על שכניהם היהודים התימנים בעת מהומות 1929. שאל אביך ויגידך, כיצד כתבו פרנסיה ורבניה של הקהילה היהודית-תימנית הזו (שאתה טוען שגם בני משפחתך נמנו עמה) לבני המשפחה מכתב הוקרה, ולהלן שני קטעים ממנו: "אנחנו החתומים מטה תושבי כפר השילוח מודיעים גלוי קבל עם שאנחנו חייבים להביע תודה להאיש היקר ובר הלבב האדון חג' מוחמד גוזלאן, אחד נכבדי אחינו הערבים תושבי כפר השילוח סילוון וחבריו טובי הלבב שהראו יחס אנושי יוצא מן הכלל לשכניהם תושבי שכונת השילוח היהודים בימי הפרעות אב תרפ"ט... מקוים הננו כי יחס כזה ישרור בינינו וביניהם לאורך ימים, ונאמן האל הטוב להשיב לכל עושי הטוב כפועלם...".
על מכתבם של בני העדה התימנית מסילואן/כפר-השילוח (שום "עיר דוד" לא נזכרת במכתב התימנים...) חתומים רבנים רבים, וביניהם הרב מימוני והרבנים ממשפחת מדמוני. אני משוכנע שגם הם, כמו יוסף בר"ן מיוחס, היו מגיבים בזעזוע, בזעם, ובתחושת קבס על מעשי הנבלה הנעשים תוך שימוש בשמם, על השבת הרעה תחת הטובה ועל הפרת ההבטחה והכרת התודה, גם אם אלה מתבצעים על ידי "שחקן" בשכר, ובעיקר על ידי "תימני".
ואולי גונב לאוזניך, שסילואן אינו המקום היחיד בארץ ממנו נאלצו תימנים להתפנות. מפורסמת מאוד פרשת "כנרת", שהתרחשה אמנם לפני שנולדת, אבל שפצעיה השותתים לא חובשו ולא זורו גם היום, ושאולי שמעת עליה אפילו כ"שחקן" (נדמה לי שהצגה העוסקת באירועים הללו הועלתה פעם באחד התיאטראות) – כיצד, לאחר שמונה-עשרה שנים של תנאי מחיה מפלים, עבודה מפרכת, רעב, מחלות, ומוות, פונו או גורשו מביתם מתיישביה התימניים של "כנרת", בעקבות מה שפרופ' יהודה ניני מכנה "לחץ מתמשך, מייגע, מתיש, חסר רחמים ונעדר חמלה שאילצם לקום ולנטוש".
אולי אפילו גם שמעת רמז על פרשיות פחות מתוקשרות, המתרחשות בישראל הריבונית, המכונה מדינת חוק, ובהם נעקרו תימנים (בעיקר) מביתם הראשון והיחיד בארץ ישראל, כשמולם מנגנוני רבי כוח – עקירתם של תושבי מושב תוחלת (מאה ושבע עשרה משפחות חקלאים!) כדי להעביר את אדמתם לכפר חב"ד הסמוך (ר' ספרו של ד"ר בר-מעוז ללא תוחלת, סקירה כתובה יחידה של מעשה הנבלה!), או פינויו, הנמשך עדיין, של מתחם כפר שלם בתל אביב.
יש דמיון רב - ומצמרר - בין דרכי הפינוי של תושבי תוחלת, אנשי כפר-שלם, וערביי סילואן. בכולם מפונים התושבים המקוריים אך ורק בגלל מוצאם, כשמולם פועלים בחשאי מנגנוני נישול כמכונות מיומנות ומשומנות היטב, הפורשות ביד נעלמה רשתות סבוכות ונכלוליות של הצקות "קטנות" והטרדות יומיומיות – וכשמאחורי הקלעים מושכים בחוטים מיליונרים מסתוריים, פטרונים פוליטיים (חולדאי בכפר-שלם, ניר ברקת ואלי ישי בסילואן, נשיא המדינה שז"ר ידיד-חב"ד במושב תוחלת!), כשהמנשלים מקבלים סיוע פעיל או בשתיקה ובהסתרה, תוך יצירת סבך בירוקרטי בלתי אפשרי, מרשויות מחוקקות ואוכפות: המחלקה להתיישבות, משרדי ממשלה, מינהל מקרקעי ישראל, עיריות ורשויות עירוניות, בתי משפט ופרקליטות, משטרה, צבא וכוחות בטחון (ציבוריים ופרטיים), כשהמאבק נשזר גם בגילויי אלימות של "אלמוניים" (כמו תקיפה אלימה, עקירת גדרות, ניתוקי מים וחשמל). את כל המבצעים האלה מאפיינת דממה תקשורתית. ולכולם יאה הקריאה-קריעה של המשורר טוביה סולמי, מתוך הקינה שכתב ונשא בהפגנת תושבי תוחלת מול הכנסת: "... יום גְלוֹת תוחֶלֶת/ תמהה שואֶלֶת / איך לכַת נוכֶלֶת / נַעֲנו אוֶּלֶת..."
אמת, בניגוד לעמותות המתנחלים (שהכינוי "כת נוכלת" יאה, כאמור, גם להם), ידם של עקורי תוחלת או תושבי כפר שלם בודאי אינה משגת כדי לשכור את שירותיו של "שחקן" ברמתך ובמעמדך. אבל אולי, כ"תימני", אולי אפילו כאדם, אפשר היה לצפות לתרומה סמלית ותמיכה מוסרית דווקא בתימנים קשי-יום ומושכחים מעין-כל אלה – במאבק שלא נסתיים של צאצאי מפוני תוחלת לוועדת בדיקה בלתי תלויה ולפיצוי נאות, במאבק המתמשך של תושבי כפר שלם נגד צווי הפינוי ולהכרה מלאה בזכויותיהם בקרקע, לבניית בתיהם במקומם או לפינוי תמורת פיצוי הולם.
כשהייתי ילד בלעתי בשקיקה, כמו רבים מבני דורי, את חוברות חסמב"ה. המפקד היה ירון זהבי. הוא היה יושב במערה החשמלית ומתכנן את המבצעים החשאיים. כמו כל מפקד, גם הוא היה, כמובן, "לא חשוב מאיזו עדה" (ידענו רק שהיה זהוב בלורית ותכול עיניים, בנו של המסגר גולדברג). אבל לחבר שטיאטא את המערה החשמלית, שפת תמיד קפה, והיה חוטב העצים ושואב המים של החבורה הצברית המלוכדת הזו היתה זהות עדתית מובהקת - קראו לו – תמיד – "מנשה התימני". אני פונה אליך, מתי – כשהם, שולחיך ומעסיקיך, מסיימים לתכנן מסעי גזל ועוולה, אל תטאטא אחריהם את המערות הכי אפלות של השנאה הגזעית וחרחור המדנים. אל תהיה ה"שחקן" שלהם. ואל תהיה ה"תימני" שלהם. ואל תטאטא אחריהם.
אל תטאטא אחריהם!