מאות אלפי ישראלים יצאו בקיץ האחרון לרחובות במסגרת גל מחאה חברתית חסר תקדים. תחת הסיסמה המשותפת "העם דורש צדק חברתי!" הם העלו לסדר היום הישראלי שורה ארוכה של סוגיות, שזה מספר עשורים נמצאו מחוץ לדיון הציבורי הרחב: מחירי הדיור העולים בהתמדה, יוקר המחיה בצריכה היומיומית, המחדלים של הרשויות בטיפול בצרכי האזרחים, הפגיעה המתמשכת בזכויות חברתיות, הסתלקות המדינה ומנגנוניה מתחומי אחריות חברתית, הברית ההדוקה בין השלטון הפוליטי לבעלי ההון הגדול והשחיתות הנובעת ממנו ועוד.

המחאה ההמונית הוצתה על ידי הקמתו של מאהל של סטודנטים, אשר מחו על מחירי הדירות להשכרה במרכז תל אביב. הסטודנטים האלה, השייכים ברובם למעמדות הביניים הוותיקים (ובמציאות החברתית הישראלית פירוש הדבר שרובם המכריע ממוצא יהודי-אשכנזי), הצליחו לרתום את כישוריהם ואת קשריהם בתקשורת ההמונים ולעורר תשומת לב ציבורית משמעותית. משם החלה להתגלגל מחאה כללית ורב-גונית, שחרגה תוך זמן קצר מעבר לכל תכנון התחלתי.

אין כל ספק שדמותם של הצעירים הנחמדים, בני הדור השני והשלישי של המעמד הבינוני המבוסס, הנאלצים לצאת להתגורר באוהלי קיץ בשל מחירי השכירות הבלתי סבירים, עוררה הזדהות רחבה ועמוקה בלב הקונצנזוס הישראלי, זה המוכתב על ידי האליטות התרבותיות האשכנזיות-חילוניות. גם התבונה הטקטית של חלק מהדמויות שהוכתרו כ"מנהיגות ומנהיגי המחאה", אשר נמנעו מכל אמירה בנושאים פוליטיים שמעבר למחאה החברתית-כלכלית, אפשרה להם לצבור תנופה בתקשורת ההמונים שרוממה אותם ואהדה גדולה בדעת הקהל משך השבועות הראשונים.

"מלח הארץ" הוא הביטוי המובהק ביותר לסוג הזה של לגיטימיות תקשורתית וציבורית בישראל. זהו ביטוי שמכשיר אותם צעירים לתבוע דרישות בשם היותם דור שני או שלישי של ציונים יהודים-אשכנזים אשר שירתו בצבא, שילמו מיסים וניהלו אורח חיים פחות או יותר קונפורמיסטי, או במלים אחרות, בז'רגון הציוני: "תרמו את חלקם למדינה". על פי אותה גישה ציונית קונצנזואלית, התביעות אינן שואבות את תוקפן מזכויות דמוקרטיות או חברתיות אוניברסליות, אלא מחוזה שאמור להתקיים בין האזרח היהודי-ציוני לבין מדינתו, חוזה שבו הראשון "תורם למדינה" ובתמורה המדינה דואגת לו לתנאים פתיחה סבירים, ליחס הוגן כאזרח סוג א, להזדמנות לרכוש השכלה ולהשיג עבודה מפרנסת שתאפשר לו "להסתדר בחיים", לשעתק איכשהו את מעמד הוריו או אפילו להתעשר.

המדיניות הניאו-ליברלית, הנהוגה בישראל במידה הולכת וגוברת זה כשלושה עשורים, כירסמה במנגנוני חלוקת העושר ובשוויון ההזדמנויות הממשי, עד שהגיעה לרמה שבה המדינה הנסוגה מפני כוחות השוק הפרה את החוזה הבלתי-כתוב הזה עם "מיטב בניה". לכן מחאתם של צעירי המעמד הבינוני זכתה בשלב הראשון לתמיכה כה רחבה וגורפת.

נכון גם, ששכבות הביניים האשכנזיות בערי המרכז של ישראל ("השבט הישראלי הלבן" כפי שכמה פרסומאים מתחילים לכנות אותו) היו המגזר הבולט והמסיבי ביותר שהשתתף במחאה. ונכון לא פחות הוא שבמסריו, בדרכי התנהגותו, בסדר יומו, המגזר הזה שעתק דפוסים, אשר מאפיינים את התנהלותו במיקומו החברתי היומיומי. חשוב אומנם לציין, שמדובר במגזר הטרוגני מבחינה אידיאולוגית ופוליטית, שחלקו כבר שרוי לפחות 30 שנה במשברי זהות, הקשורים לדחיקתו הצידה מראש הפירמידה הפוליטית והחברתית. הגיוון הפוליטי בא לידי ביטוי בהרכבה של החבורה, שהובילה במשך כמה שבועות את המחאות: קבוצת הסטודנטים שפתחו את המאהל הראשון (חלקם בעלי נטיות שמאליות ברמות שונות של פוליטיות), התאחדות הסטודנטים, שעסקניה ברובם מזוהים עם מפלגת העבודה וסביבותיה, תנועת "דרור-ישראל" הציונית-סוציאליסטית ופעילים הקשורים למק"י תל אביב. ההחלטה הטקטית להימנע מאמירות פוליטיות מעבר לנושאי המחאה החברתיים-כלכליים איפשרה לברית הזאת לשרוד לאורך מספר שבועות מבלי שהחריקות והמתחים הפוליטיים בין מרכיביה יקבלו פומבי. בעלי הברית האלה ניהלו את העצרות הגדולות והשיגו שליטה משמעותית על הקמפיין התקשורתי שייצג את המאבק.

ד זה דיור ציבורי

אבל השותפים לברית הזאת נכשלו בניסיונותיהם להשתלט על תהליכי ההקמה ועל ההתנהלות של המאהלים, שצצו והתרבו ברחבי הארץ. אפילו במאהל המרכזי בשדרות רוטשילד בתל אביב, מאהל ששיקף בעיקרו את תביעות המעמד הבינוני האשכנזי הצעיר, איבדו היוזמים את השליטה לטובת חבורה מנהיגה, אשר צמחה מתוך האסיפות הדמוקרטיות היומיומיות ופיתחה תפיסה של דמוקרטיה השתתפותית בניסיון ללמוד מהדוגמא של אסיפות הכיכר בגל המחאה העצום בספרד. בעוד המחאה הספרדית העמידה לרשות הצעירים הישראלים דגם רדיקלי "מערבי" למרד בני זמנם, הרי שההתקוממויות הדמוקרטיות של "האביב הערבי" הציבו בפניהם אתגר מפתיע. למרות מסע ההפחדה של פרשני הטלוויזיה ודוברי הממסד הציוני ביחס לסכנות שבערעור היציבות באזור, בעיני חלק מהצעירים הישראלים, הצעירים בעולם הערבי נתפסו כיוזמים אמיצים, כגיבורים ראויים לחיקוי. אפילו באימוץ הסיסמה "העם הדורש צדק חברתי!" יש הד לסיסמה שהדהדה ברחבי המזרח התיכון הערבי - "העם דורש נפילת המשטר!": דרישה אזרחית-עממית של העם במובן החברתי-דמוקרטי ולא רק במובן האתני-לאומי, כפי שהטביעה אותו הציונות משך דורות. עם זאת, העם בישראל לא דרש את נפילת המשטר, לא העז לחשוב במונחים מהפכניים כאלה אלא נשאר בגדר הצגת תביעה לצדק חברתי בפני משטר, שמכירים בלגיטימיות הבסיסית שלו.

במקומות שונים בארץ ניסו התאחדות הסטודנטים ו"דרור-ישראל" לשלוט במאהלים באמצעות הספקת ציוד והפעלת אנשים מטעמם - בהצלחה חלקית. בערים ההטרוגניות מבחינה מעמדית קמו מאהלים שונים, ששיקפו מחאה של שכבות חברתיות נמוכות יותר, בדרך כלל משפחות קשות-יום עם ילדים והעלו על סדר היום מצוקות דיור קשות, שלא זכו לפתרון במסגרת מערכת הדיור הציבורי, שהאליטות הישראליות הלכו ושחקו לאורך עשורים. וכך, בצד מאהלי המחאה של שכבות הביניים תחת דומיננטיות סטודנטיאלית, צצו מאהלים עממיים נפרדים בירושלים, בשכונת התקווה בתל אביב ובבאר שבע. גם במספר ערים עממיות מובהקות צצו מאהלים של מחוסרי דיור: בבת ים, בשכונת ג'סי כהן בחולון, בשכונת קריית שרת בעיר חולון, מאהל של צעירי שכונת דורה בנתניה, מאהל בקרית אליעזר בחיפה, מאהל של צעירים ממוצא אתיופי בלוד ואפילו מאהל ערבי-יהודי משותף של מחוסרי דיור ומאוימי פינוי ביפו. מאהלי מחאה, לאו דווקא של מחוסרי דיור, צצו גם במקומות שונים בהם התערבבו יחד בני ובנות מעמד הביניים עם בני ובנות שכבות עממיות יותר: קרית שמונה, נהריה, אשדוד, אשקלון, כפר סבא, הרצליה, ירוחם, אופקים, מבשרת ציון, חדרה ועוד. הערבוב הרב מעמדי גם בלט ביתר המאהלים החיפאיים ובשתי ערים מובהקות כמו ראשון לציון ורחובות.

למען דיור חברתי

עם התרחבות גל הקמת המאהלים ברחבי הארץ ובמיוחד בפריפריה ניכר הקושי של המנהיגות הצעירה של שכבות הביניים האשכנזיות להידבר עם השכבות העממיות ולתת להן מקום בחזית המחאה. מהעצרת הראשונה הברית הפוליטית המובילה במחאה הציבורית הקטינה למינימום את הייצוג המזרחי והעממי על הבימה; גרוע מכך – היא ניסתה להכתיב אותו מבלי להידבר עם המנהיגויות הצומחות במאהלים העממיים. דפוסי השליטה והפטרונות באו לידי ביטוי גם בשליטה במשאבים שנתרמו לטובת תחזוקת המאהלים – במיוחד מוצרי מזון, שהיו חסרים מאוד בימים מסוימים במאהלים העממיים. אבל חמורות מכך היו ההתנשאות והאטימות של המנהיגים והמנהיגות הצעירים של המעמד הבינוני במגעיהם עם אנשי המאהלים העממיים – אינספור תקריות שבהן באו לידי ביטוי הגזענות, הסטריאוטיפים והבורות של שכבות הביניים המשכילות כלפי יתר חלקי החברה. תקריות אלה דחפו מנהיגות ומנהיגים עממיים להתארגן בעצמם ולחפש את הדרך להשמיע את קולם\ן שלהן\ם בתוך המולת המחאה, שבחסות הדיבור הכללי על "מעמד הביניים" איפשרה לבטא רק באופן חלקי את הצרכים והתביעות שלהם.

ההבדלים בסדרי העדיפויות של השכבות השונות במחאה באו לידי ביטוי מובהק בסוגיית הדיור. בעוד הסטודנטים התמקדו בדרישות משלהם, הרי ששכבת הגיל המעט יותר מבוגרת מהם, ביניהם אקדמאים באמצע שנות העשרים והשלושים לחייהם העלו את התביעה ל"דיור בר השגה". זו דרישה להתערבות ממשלתית ו\או עירונית בשוק הדיור, שתביא להוזלה משמעותית של המחירים, כך ששכבות הביניים יוכלו להשיג דירה משלהן מבלי להיכנס למחנק חובות משכנתא בלתי נסבל ומבלי שייאלצו לעבור לגור בפריפריות הגיאוגרפיות רחוק ממקורות הפרנסה שלהם או בהתנחלויות בגדה המערבית (הדיור היחיד שממשלות ישראל ממשיכות לסבסד). בעבר ובמקרים מסוימים גם בהווה, פרויקטים של "דיור בר השגה" שימשו גורמי ממשלתיים או גורמים עירוניים כמנגנון להפניית אוכלוסייה מועדפת לשינוי המאזן הדמוגרפי בתוך הקו הירוק (למשל בואדי ערה). כך קיימים פרויקטים לעידוד מעבר של יהודים דתיים לערים המעורבות כדי לדחוק את האוכלוסייה הפלסטינית הוותיקה; בדומה לכך, הנחות וסבסוד מגורי סטודנטים ו"אוכלוסיות חזקות" בשכונות עניות משמשות לעתים כלי גזעני ל"שיפור פני השכונה" על ידי דחיקה החוצה של חלק מהשכבה הענייה יותר, לרוב מזרחים, אתיופים, קווקזים או ערבים. זה חלק מהגיון הקולוניאליזם הפנימי המוטבע עמוק בציונות.

שכבות הביניים, לרוב משכילות ולרוב אשכנזיות, תבעו כעת להפוך "דיור בר השגה" נגיש לרבים, בתנאים נוחים. הממשלה הימנית התקשתה להיענות לתביעה באופן שלא ייפגעו העקרונות הניאו-ליברליים של השוק החופשי והאינטרסים של בעלי הון גדולים, העומדים מאחורי בכירי הפוליטיקאים. הסתירה הזאת בין מגזר חברתי מרכזי, שבדורות הקודמים היה רגיל ליהנות מפריבילגיות של המדיניות הציונית, לבין הכלכלה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית, היא סתירה בחברה הישראלית שטרם נפתרה ומבטיחה לגרום עוד זעזועים חברתיים ופוליטיים בלב החברה הישראלית.

תנו לחיות בכבוד

אבל התביעה לדיור בר-השגה היתה בלתי רלבנטית לחלוטין עבור שכבות עניות יותר. ברוב המאהלים העניים האנשים יצאו לפארקים, כיוון שזה כמה עשורים המדינה והחברות המשכנות מטעמה הפסיקו כל בנייה לטובת דיור ציבורי, ודירות שבבעלותה נמכרו לכל המרבה במחיר בשוק הנדל"ן. בעוד מספר העניים הזקוקים לדיור מסובסד גדל מאוד, מלאי הדירות והפתרונות הריאליים הלך וקטן. במאהלים העממיים ההרכב האנושי היה שונה מאוד ממאהלי המחאה של צעירי מעמד הביניים: הרבה משפחות עם ילדים קטנים, רובן הגדול ממוצא מזרחי, לא מעט נשים חד-הוריות שמגדלות לבדן ילדים, לא מעט אנשים שקורת גג היא לא הבעיה היחידה ממנה הם סובלים, עובדי כפיים קשי יום, אנשים עם נכויות ובעיות רפואיות כרוניות, לפעמים אסירים משוחררים, וגם אנשים שרק לאחרונה הצליחו להיגמל מסמים וגם מכורים ואלכוהוליסטים חסרי-בית.

המאהלים העממיים, שנפתחו על ידי משפחות של אנשים עובדים, הפכו במהרה למוקדים אליהם התקבצו אלפי אנשים, שרשויות הרווחה המצטמקות בתקציבים ובכוח אדם כבר הפסיקו מזמן לספק מענה מינימלי למצוקותיהם. החיים היומיומיים במאהלים העממיים היו ההפך הגמור מאווירת הקרנבל, שאיפיינה את מאהלי המחאה של הצעירים – חיים קשים של מאבק לסיפוק צרכי היומיום; חיים סוערים, רוויי קונפליקטים, שכן האנשים הפגועים והחבוטים על ידי הממסד הישראלי הגזעני והדרוויניסטי, מצולקי מאבקי הישרדות קשים, הורגלו להפנות את כעסיהם אלה כנגד אלה. במאהלים האלה התרחשו גם אינספור מאבקים פנימיים, גילויי תוקפנות ולעתים אף מעשי אלימות עצמית, שאותם רק הפעולה הקולקטיבית של המחאה כנגד הממסד הצליחה מדי פעם להרגיע בכך שהפנתה את האנרגיות והמתחים הקשים לכיוון המאבק לשינוי חברתי.

מבחינה פוליטית אלפי המשפחות והיחידים שעברו במהלך הקיץ במאהלים העממיים (רבים מאוד החזיקו מעמד במאהלים שבוע-שבועיים ולטובת הילדים נסוגו שוב לבית קרובים או לפתרונות ארעיים אחרים) היו בעיקר מצביעי הליכוד ומפלגות דתיות וימניות שונות, או אזרחים שכבר כמה מערכות בחירות לא הצביעו בכלל. תוך כדי תהליך ההתמקדות הדרגתית במאבק על הזכויות החברתיות שנשללו מהם, רבים מתוכם החלו לערער על הסדר הפוליטי והחברתי הקיים. אין זה אומר שכולם שינו את עמדותיהם או שנחלצו מהמנגנון הציוני המוביל לחפש אויבים לא-יהודים כדי להאשים אותם בצרותיהם. עם זאת חשוב לציין בסיפוק, שנכשלו הניסיונות של פעילים ופרובוקטורים של הימין הקיצוני להפנות את זעם מחוסרי הבית במאהלים כנגד פליטים מסודאן ואריתריאה או לחסום את שיתוף הפעולה בין מאהל שכונת התקווה בדרום תל אביב לבין מאהל יפו הערבי-יהודי.

מאהלי יפו והתקווה מפגינים ביחד

מאהלי יפו ושכונת התקווה מפגינים ביחד


אנו, פעילי ופעילות תנועת התחברות–תראבוט יחד עם קומץ פעילים חברתיים שמאליים אחרים, בחרנו למקד את מאמצינו במאהלים העממיים, אלה שבהם התכנסה "החצר האחורית" של החברה הישראלית. בחרנו בחירה פוליטית הפוכה מזו של תנועות השמאל הציוני ואף של שותפים לא-ציוניים בשמאל, כמו פעילי מק"י היהודים. מבחינתנו, השינוי העמוק והאמיתי של החברה הישראלית יכול לצמוח רק ממאבקים עממיים, שבהם משתתפות האוכלוסיות המדוכאות וצוברות תודעה – אותן קבוצות בדרך כלל משמשות כוח מילואים להסתה בידי הימין הגזעני.

בחודשי המאבק ראינו כיצד צומחת מלמטה מנהיגות עממית חדשה, עדיין מקומית ומוגבלת, אבל הולכת ומתעצמת. ליווינו ותמכנו באותם מנהיגות ומנהיגים יהודיים-מזרחיים, אשר החלו לפעול ביושר ובתקיפות למען עצמם ולמען קהילתם והתנערו מהאפוטרופסות של פוליטיקאים מושחתים, קבלני קולות ושאר מתווכים, שכבר אינם מסוגלים לספק לאוכלוסייה הגנה כלשהי מפני האכזריות של בעלי ההון המקושרים וכוחות השוק. ליווינו ותמכנו בהם, כאשר העזו לחצות את הגבולות הלאומיים ולהושיט יד לשיתוף פעולה עם מאהלי מחוסרי דיור ערביים ועם פעילים חברתיים ערבים. סייענו להפגיש עוד ועוד פעילות ופעילים למען זכויות הדיור הציבורי, מאבק בו היינו מעורבים כשנה לפני פרוץ המחאה בקיץ, עם מנהיגי מאהלים חדשים והעברנו הלאה את המידע והידע שהצטברו, כדי שהמאבק יהיה יעיל יותר וממוקד בדרישות נכונות. בתנאים של בידוד חברתי והגמוניה אידיאולוגית מימסדית, ניסינו לסייע בחיבור המחאה למסורות המרי החברתי בישראל – לפנתרים השחורים, למורדי ואדי סאליב, למסורת המאבק המזרחי והחברתי והיהודי-ערבי בישראל. תמכנו במנהיגי המאהלים העממיים, כאשר הם התעמתו עם הגישה האפוטרופסית והמשתיקה של השמאל האשכנזי, אשר הוביל את מאהלי המעמד הבינוני.

אפשר לומר שלמרות שמבחינה ציבורית מחאת האוהלים של הקיץ נשארה מזוהה כמחאת צעירים אשכנזים ומשכילים, הצלחנו להבליט ולדחוף את התביעה לדיור ציבורי – שלא היתה כמעט מוכרת בתחילת המחאה וגם לא בלטה מספיק במהלך הקיץ – לרמה כזאת, שבכלי התקשורת המרכזיים היא ממשיכה להדהד גם בימים אלה והושגה הסכמה רחבה לגביה בדיון הציבורי הנוכחי. המאבקים כנגד פינוי אנשים מדירותיהם בדיור הציבורי נמשכים עד לרגעים אלה בערים ובשכונות שונות, ואנחנו נוטלים בהם חלק פעיל יחד עם מאות פעילים ופעילות, רובם חדשים לגמרי במאבקים חברתיים.

המאהלים העממיים היו רק חלק מהמחאה החברתית בקיץ שעבר, והיוו מיעוט לעומת מאהלי מעמד הביניים. רבים מאוד בשכונות המצוקה היהודיות לא העזו להצטרף למחאה, לעתים בשל השפעתם, שלא נעלמה, של דוברי הימין, אשר סימנו את המחאה כ"שמאלנית". אצל אחרים ניכר החשש של מי שעדיין יש לו קורת גג, לצאת למאהל להזדהות עם מי שכבר אין לו. זו אולי השאלה החברתית המכרעת והעמוקה ביותר: למי תהיה נתונה ההזדהות ונכונות הפעולה של המדוכאים, לאלה שמדכאים אותם אך מסמנים את מציאות החיים הרצויה, ומגלמים רווחה וביטחון כלכלי וחברתי – או לאלה החלשים יותר, המסמנים את המציאות העתידית המאיימת?

שאלת מפתח אחרת היא מקומה של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל ביחס למחאה החברתית. עבורה, חלק גדול מהשאלות שהמחאה עסקה בהן לא נתפסו כרלבנטיות. הרי רובם הגדול של האזרחים הפלסטינים לא מקבל היתרי בנייה, מופלה בתכנון ובוודאי לא יועדו עבורו בעבר פרויקטים של דיור ציבורי, חוץ מאשר בערים המעורבות. במחאה שהמוטו העיקרי שלה הוא מאבק להשבת זכויות שנלקחו, קשה מאוד לערב את מי שמעולם לא נהנה מהן.

גוש הפריפריות בהפגנה בתל-אביב, ספטמבר 2011

גוש הפריפריות בהפגנה בתל-אביב, ספטמבר 2011

למרות זאת, חשוב מאוד לציין שיחד עם פעילים ופעילות אחרים הצלחנו להקים את "גוש הפריפריות החברתיות", ברית בין קהילות מאבק יהודיות וערביות, הבנויה על בסיס תביעות משותפות לזכויות חברתיות אוניברסליות ועל ההכרה המשותפת, שהן נמצאות בשולי סדר היום של האליטות השולטות. גוש הפריפריות החברתיות ממשיך להיפגש ולקיים הפגנות בהשתתפות של מאות אנשים, לרוב מחוסרי דיור ומאוימי פינוי והריסות, יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל. סביב התביעה לקורת גג לכולם נוצר חיבור לא רק בין פלסטינים מיפו ליהודים משכונות מצוקה שכנות אלא גם בין הבדואים של היישוב אל-עראקיב, אשר נהרס בידי הרשויות פעם אחר פעם, לבין יהודים הנאבקים כנגד פינויים מדיור ציבורי. נערכו גם מספר מפגשים במסגרות שנוצרו בשלהי מחאת הקיץ, כמו "בית העם" בתל אביב והמעברה בירושלים בהשתתפות נציגים של מאבקים נגד פינוי נישול כמו כפר שלם ודהמש, או מפגשים בין נשים פלסטיניות החיות בצל איומי פינוי והריסה עם נשים יהודיות, הנאבקות נגד השלכתן מביתן על-ידי חברת "עמידר" ועוד. בחיבורים האלה, שעדיין אינם מתרחשים בקנה מידה המוני אבל הולכים ומתרבים, טמון סיכוי לשינוי חברתי ופוליטי משמעותי ועמוק. החיבורים האלה ממשיכים להתקיים, כנגד כל הקשיים ולמרות כל ניסיונות החבלה של הממסד והחששות של מי שהרגלי החשיבה שלהם עוצבו על ידי שיטת ההפרדה הציונית.

ייתכן מאוד שהמאבק החברתי הרחב בישראל יחודש עם בוא האביב. אם זה יקרה, סביר להניח שיבואו בו לידי ביטוי כל המורכבויות והסתירות עליהן ניסיתי להצביע. סביר להניח, שחלקו הגדול יתנהל בתחומי הנחות היסוד הציוניות ושהוא ישעתק את ההיררכיות הציוניות הישנות של עליונות שכבות הביניים האשכנזיות מבחינה תרבותית; סביר שישתמשו בו בתפיסות של לכידות לאומית יהודית-אקסקלוסיבית נגד הקיטוב הגובר וההתפוררות החברתית הניאו-ליברלית. וזאת, בניגוד לקיץ האחרון, שבו בצד אלה שהשתמשו בסיסמה "העם דורש צדק חברתי" כשכוונתם לקולקטיב היהודי בלבד, הצליחו אחרים להרחיב את משמעות המונח כך ש"העם" התייחס לכלל אזרחי המדינה. אפילו אז, עצם המחאה הדמוקרטית, עצם העלאת התביעות למימוש זכויות חברתיות והדיבור של רבים במונחים של אזרחות ושל צדק חברתי – פותחים אפשרויות ומזיזים עמדות פוליטיות, שהיו תקועות ותחת שליטה של הימין והמרכז הציוני במשך העשור האחרון. כל תזוזה כזאת בדעת הקהל היא מבורכת בעיני מי שמנסה להביא שינוי פוליטי במציאות קשה - ולא רק לצפות בו מן הצד ולבקר את מה שחסר בו.

מצד שני, יש לנו סיבות טובות להניח, שהפעם לשכבות החברתיות שבשולי המערכת יהיה משקל משמעותי יותר. נקודת הפתיחה שלהן תהיה טובה יותר, לאחר שהחלה לצמוח בקירבן מנהיגות, לאחר שרבים התנסו בחיבורים חדשים שחוצים את מערכת הגדרות שמחלקת את החברה בישראל, ותפיסותיהם נעשו מורכבות וביקורתיות יותר מאשר לפני שנה. המוני יהודים מזרחים מדוכאים ועניים, בני ערובה של הימין וש"ס, לא צפויים להשתחרר ברגע אחד מהשבי הפוליטי, שבו הם נתונים, ולהפוך לסובייקטים חופשיים, הנאבקים למען עצמם ומגלים בעלי ברית פוטנציאליים בקרב אלה שבהם נהגו לראות איום ואויב. אבל התהליך הזה עשוי להפוך מתהליך נקודתי, שקורה פה ושם, למשהו משמעותי יותר, שיהיה לו משקל פוליטי במשוואת הכוחות בישראל.

ובכל זאת, אסור להתעלם מן החשש הגדול העומד בעינו: החשש שבהתאם למסורת הציונית הוותיקה, גל המחאה ינותב לגל חדש של קולוניזציה, בין אם על ידי מתן פתרונות דיור באמצעות בנייה מסיבית בהתנחלויות או על ידי בנייה והתיישבות יהודית בנגב למשל תוך השתלבות בנישול שכבר מתבצע של עשרות אלפי בדואים ביישובים הלא-מוכרים. זה קורה כבר עכשיו: בערים המעורבות העניות (לוד, רמלה, יפו ועכו) אנחנו עדים זה כמה שנים למגמה שיטתית להציע פתרונות דיור לאוכלוסיות יהודיות מהמעמד הבינוני-נמוך באמצעות דחיקת התושבים הפלסטינים הוותיקים. מבחינה פוליטית הגיוני, שממש כמו בעבר, בעתות של אי שקט כלכלי-חברתי, מנהיגים כמו נתניהו וברק ינסו להצית מלחמה כאמצעי לליכוד רוב דעת הקהל היהודית לתמוך בממשלה.

השאלה, אם גם הפעם יצליחו חלקים ניכרים מתנועת מחאה להבחין בכך שמנסים להסית אותם מדרכם על-ידי ליבוי אש – כמו שניסה נתניהו בסוף הקיץ האחרון על ידי הסלמה יזומה בעזה – נשארת פתוחה.

הדרך היחידה שעומדת לפנינו כדי להתמודד עם החששות המוצדקים האלה היא להשתתף במחאה החברתית ולנסות להשפיע על תכניה, כיוונה והרכבה החברתי. המגבלות שמערכת הציונית מטילה ברורות, ולכן אין לתלות ציפיות מוגזמות במאבק הזה. זו לא מהפכה שתשנה את ישראל מהיסוד. אבל הסדקים במערכת הציונית והקפיטליסטית ניכרים לעין והם קוראים לנו להיכנס ולנסות להרחיב אותם כדי לנסות ולהציע לבני ובנות החברה שלנו, יהודים ופלסטינים, עתיד אחר, עתיד דמוקרטי, של צדק, תיקון עוולות, רווחה וכבוד.