הביטו טוב בתמונה. זהו מראה מן החזית. בקידמת התמונה, כרי המרעה, הירוקים עדיין בחודש מרץ. כאן רועים תושבי הכפר הבדואי הבלתי-מוכר אלעראקיב את צאנם.
ברקע – גבעה חומה, שהבולדוזרים של הקרן הקיימת לישראל גילחו, יישרו ואנשיה שתלו בה עצים. אל תיטעו בהם: העצים העומדים שורות-שורות הם שומרים, חילות המוצב הקדמי. הם שומרים על אדמת הנגב מפני תושביו. וכך נראה האויב הנורא: הכפר הבלתי-מוכר אל-עראקיב.
שתילת העצים היא חלק ממהלך הנישול הגדול של הקרן הקיימת, שנועד למנוע מהבדואים לעבד את האדמה, לרעות אותה, לחיות עליה. קראו עליו במאמרה של חיה נוח.
וכך אמר ב-3.3.2010 השר שאול שמחון בכנסת בתשובה לשאילתה של ח"כ דב חנין על פעילות הקרן הקיימת לישראל:
" ... בכל מקום שבו ניטע יער, במקום הזה נשמרה קרקע הלאום בצורה הכי טובה, וכל הצדדים יודעים שלא לפגוע ביער שהוא נטוע. אני לכשעצמי חושב מבחינת העמדה המקצועית שלי, שככל שייטעו יותר יערות שישמרו על קרקע המדינה - גם אם בעתיד יצטרכו לעקור כדי לייעד אותם לדברים אחרים - זאת הפעולה הכי נכונה. היא נכונה בגליל, היא נכונה בנגב, היא נכונה במרכז הארץ, היא נכונה בכל המקומות האפשריים. בסופו של דבר לא משנה מה יוחלט לגבי הקרקע, זאת הדרך הנכונה ביותר לשמור על הקרקעות מפני השתלטות לשימושים לא נכונים"
השתלטות? כאשר הבדואים נושלו כבר כמעט מכל האדמות שהיו בידיהם לפני 1948, כאשר מאבקיהם מתמקדים בהכרה בזכויותיהם על בין 6% ל-8% מאדמת הנגב - המעט נשאר להם? הקשיבו לדברי אריאל שרון בדצמבר 2000:
"בנגב אנו ניצבים בפני בעיה קשה מאוד: כ-900,000 דונם של קרקעות מדינה לא מצויים בידינו אלא בידי האוכלוסייה הבדווית. אני, כתושב הנגב, רואה את הבעיה הזו יום-יום. זו בעצם תופעה דמוגרפית... מסיבות של חולשה, אולי גם חוסר ערנות מספקת לנושא, אנו, כמדינה, לא עושים דבר כנגד התופעה הזו... הבדווים תופסים שטחים חדשים, מכרסמים ברזרבה הקרקעית של המדינה, ואיש אינו עושה דבר משמעותי בעניין זה."
העצים האלה לא נועדו להיטיב עם בני-אדם. הם נועדו למנוע מהם מחייה, לשרת את תהליך הנישול. במקום שבו אנו חיים, שעקבות תהליכי נישול חרוטים בנופיו, גם עצים יכולים להיות גדר מנשלת: גדר חיה.