את הכפר הבדואי אום אל-חיראן מפנים כדי שתקום במקום התנחלות של תנועת ”אור” – תנועת התנחלות הפועלת בתוך הקו הירוק. איך בגלל הגיעה משפחת אבו אל-קיעאן למקום, בו קמו עתיר ואם אל-חיראן? מסמכים מגלים משהו ממה שהתרחש.

בני אל-קיעאן שכנו בואדי זובאלה, ליד קיבוץ שובל. לאחר 1948 הם נאלצו לעזוב את אדמתם, שעליה השתלט הקיבוץ. במחצית הראשונה של שנות החמשים שכנה המשפחה בסביבות בית-קמה – דביר – להב. אז החלה העברתם מזרחה, אל גבול הגדה המערבית, למקום בו נמצאים עדיין כיום הכפרים הבדואים עתיר ואום אל-חיראן.תכנית היישוב חירון המיועד לקום להיבנות על הריסות אום לא חיראן

מתחת לקוים האדומים של ההתנחלות היהודית שתקום במקום, אפשר לראות עדיין את בתי אום אל-חיראן

בישיבת הממשלה באוגוסט 1957 העלה שר הבריאות, ישראל ברזילי, שאילתה לראש הממשלה. הגיע אליו הידיעה, שעשרה ימים קודם לכן הופיעה קבוצת שוטרים צבאיים במאהל של משפחת אבו-אלקיעאן ומסרה לאנשים, "שעליהם לעבור ממקום מושבם לואדי עקיר" [עתיר]. הם פנו לעורך דינם, שהתקשר למושל הצבאי. המושל אמר ”שאין שום כוונה להעביר בדואים אלה ממקום למקום”.

שאילתה השר ישראל ברזילי 1957 אל קיעאן

אבל עוד באותו ערב, הופיעה שוב קבוצת שוטרים צבאיים, הפילה שלושה אוהלים ודרשה מהאנשים ”לעבור למקום אחר אחרת ישרפו להם את כל האוהלים”. בלילה של יום ראשון, 11 באוגוסט 1957, הופיע במקום קומנדקר עם אנשי משטרה צבאית. הם הרסו 18 אוהלים. ”הערבים שביקשו לראות פקודה כתובה [פקודת פינוי כתובה!] ספגו מכות וסטירות לחי.” עורך דינם פנה שוב למושל הצבאי, והמושל הצבאי אמר שלא ניתנה שום פקודה ושום צו...

כל זה נשמע מוכר מאוד: כך היו מגלים בדואים ממקום למקום בנגב בשנות החמשים. בלי צווים כתובים, בלי להשאיר עקבות מתועדים, ובעזרת אלימות ואיום באלימות. כך היגלו גם את משפחת אבו אלקיעאן לשולי הנגב – לואדי עתיר, שבו נמצאים גם היום שני הישובים עתיר ואום אלחיראן.

בן גוריון הבטיח לברר מה קרה. תשובתו היתה, שבכלל אין שום כוונה לגרש את בני משפחת אלקיעאן. ובכלל, ”תוך כדי חיפוש אחר סחורות מוברחות ותחמושת” על-ידי המשטרה הצבאית, ”התמוטטו בחלקם שלושה אוהלים”. קורה. וביחס ל-18 שהופלו – ”אין אמת בטענה”. וגם לא נכון שאיימו על הבדואים: ”בדיקתנו העלתה שהמשטרה הצבאית לא פגעה באיש”.

תשובת בן גוריון אל קיעאן 1957

מתוך המסמך שהכין יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים לבן-גוריון במענה לשאילתה

בן-גוריון ענה את התשובה המיתממת שלו על סמך מסמכים שהכינו לו בממשל הצבאי, אבל חלקם גם נשמרו בארכיון. היועץ לענייני ערבים כתב מסמך פנימי על מה שהתרחש – וגם הציע לראש הממשלה ניסוח של הגירסה הרשמית. במסמך הפנימי מתגלה, שבני משפחת אבו אל-קיעאן אכן לעבור ממקומם מזרחה ”עקב לחץ שהופעל על ידי הממשל הצבאי”. תוצאה מ”לחץ” זה הסכימו 2/3 מהם לעבור לסביבות עתיר.

תשובת בן גוריון אל קיעאן 1957

מתוך המסמך שהכין יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים לבן-גוריון במענה לשאילתה

אלה שנשארו סירבו לעבור. לכן הופעל עליהם לחץ נוסף מהממשל הצבאי – והפעם, הרעיון היה ללחוץ עליהם כדי שיתקרבו לאזור שבט אל-הוזייל, ואז להחריף את הסכסוך ביניהם כדי שיסכימו לעבור לסביבות עתיר\אום אלחיראן. נראה שכותב המסמך, יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים אורי לוברני, לא התכוון שבן-גוריון יקריא את שני חלקיו: בחלק אחד בן-גוריון מכחיש שיש כוונה להעביר את בני אבו-אלקיעאן, ובחלק האחר הוא מסביר שאכן מנסים להפעיל עליהם לחץ כדי שיעברו – מקרבים אותם לאל-הוזייל ומחריפים את הסכסוך ביניהם כדי שיסכימו לעבור ”מרצונם”...

בני משפחת אל-קיעאן לא סתם קיבלו ”רשות” מהמושל הצבאי לשבת באזור עתיר–אום אלחיראן, שממנו מבקשים לגרש אותם עכשיו. הם פליטי-פנים, שהועברו לשם בכוח, בלחץ הממשל הצבאי. איך העבירו אותם? בתערובת הידועה של איומים (נשרוף את האוהלים), אלימות (פירוק אוהלים) והחרפת סכסוכים בתוך החברה הערבית. ומי שהיגלה אותם לשם – הוא זה שמבקש עכשיו להגלות אותם עוד פעם, אל תוך העיירה הבדואית הצפופה חורה. דונם ועוד דונם...