התחברות-תראבוט: מסמך עקרונות

מסמך העקרונות של תנועת התחברות-תראבוט הולך ומתגבש מתוך דיונים אינטנסיביים בקרב חברות התנועה וחבריה. הנה קטעים מתוך החלקים שגובשו, ונוגעים רק לכמה מן השאלות בהן עוסקת התנועה. (ינואר 2008)

מחברה קולוניאלית לחברה שוויונית ודמוקרטית. ישראל היא חברה קולוניאלית. היא עוצבה כתוצאה מתהליך היסטורי מורכב, שאחד הכוחות העיקריים בו, אך לא היחיד, היה פרויקט קולוניאלי שאותו הובילה התנועה הציונית, בחסותן של מעצמות המערב. אופיה הקולוניאלי של החברה הישראלית ניכר בכל תחומי החיים; הוא מפורר את קהילות המהגרים ודן אותן לעימות מתמיד עם הפלסטינים, ילידי הארץ המנושלים; הוא מציע ליהודים זכויות-יתר זמניות ושבירות במקום זכויות שוות ומוכרות; בשם הבטחון הוא מערער את הבטחון החברתי ומטיל על נשים לתחזק את החברה המגויסת ולספק לה בשר-תותחים. הקולוניאליזם התרבותי בתוככי החברה הישראלית, אפליית המזרחים ודיכוי התרבות הערבית לא ייעלמו כל עוד ישראל ניצבת כמבצר חמוש מול המזרח התיכון. בד בבד עם חתירתה של התחברות-תראבוט להשתלבות ישראל במזרח-תיכון דמוקרטי וחופשי מחסות אימפריאלית כלשהי, שואפת התנועה לדה-קולוניזציה יסודית של החברה הישראלית.

תהליך הדה-קולוניזציה שאנו שואפים לקדם כולל בראש וראשונה בלימת התהליך הקולוניאלי החיצוני המתחולל בחסות הכיבוש הצבאי – פירוק ההתנחלויות וחומת ההפרדה וקץ לנישול הפלסטינים והרס מקורות מחייתם. אנו תובעים נסיגה מלאה לגבולות 1967 וכינון מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית בגדה, ברצועה ובמזרח ירושלים. ישראל זקוקה לגבולות, מוכרים וברורים, למען תושביה ולמען העמים והמדינות הסובבות אותה.

שנית, אנו נאבקים לבלימת הקולוניאליזם הפנימי – תהליך ההתיישבות והייהוד בגליל, בערים המעורבות ובנגב. אנו תובעים את ביטול כל החוקים, התקנות והמוסדות המשמרים את התהליך הקולוניאלי, כגון הקרן הקיימת לישראל, תקנות שעת החירום, חוקי הקרקעות וארגון מחודש ודמוקרטי של ועדות התכנון. אך לא די בכך: יש צורך, כחלק מתיקון העוול ההיסטורי, באפליה מתקנת, בחלוקה מחודשת של המשאבים למנושלים ולמקופחים, בהשבת העקורים, ובתיקון תוצאות הקולוניאליזם התרבותי – שוויון לשפה הערבית, לתרבות היהודית-מזרחית ועוד.

כחלופה לתפיסה הקיימת, תנועת התחברות-תראבוט דוגלת בזכות ההגדרה עצמית ליהודים ולפלסטינים תושבי ישראל כל עוד זו אינה פוגעת בזכותו של הזולת. במקום אזרחות מדורגת ומפלה, הדנה את אזרחי ישראל הפלסטינים למעמד אזרחים סוג בי"ת, אנו תומכים באזרחות שמבוססת לא על מוצא או דת וגם לא על השתלבות בפרויקט ההתיישבות וההתנחלות, אלא על ישיבה וחיים בארץ, כדי לאפשר לשני העמים חיים בשוויון במדינה דמוקרטית, דו-לאומית ורב-תרבותית.

שוויון כלכלי וחברתי. נקודת המוצא המשותפת לכולנו היא האמונה בשוויון הבסיסי בין בני-אדם. אנו מסרבים להשלים עם סדר חברתי, המבוסס על כלכלה קפיטליסטית נצלנית ההורסת את הסביבה, רומסת את החלשים והופכת אינספור בני-אדם למיותרים. אנו מתנגדים לתהליכי הגלובליזציה הקפיטליסטית, המעמיקים פערים חברתיים בין מדינות ובין אזורים, תהליכים שבמרכזם התייחסות אל בני אדם כאל סחורה וכאל צרכנים.

בישראל של היום אנו מתמקדים לפיכך במאבק בתהליכי ההפרטה, המשנים את פניה – בראש ובראשונה לנסיגתה מאחריות המדינה לשירותים חברתיים, המחריפה את המצוקה, מרסקת את רשתות הבטחון החברתי ומעמיקה את הפערים המעמדיים. בתגובה לתהליכי ההפרטה נאלצים יחידים לנהוג כפרטים הנאבקים זה מול זה ומתקשים לפעול כקולקטיב מאורגן המגן על זכויותיו – הם מוצאים את עצמם מופרטים ומפורדים, מאוימים מלחצי "השוק" התמידיים על הפרנסה, שרויים בחוסר ודאות קיומי מתמיד ומנותקים ממסגרות חברתיות. מסוגרים מפוחדים בתוך בעיותיהם, נוטים יחידים וקבוצות להרכין ראש בצייתנות בפני בעלי הכוח ולדכא את חוש הביקורת והאכפתיות שלהם.

האלטרנטיבה להפרטה ששואפת התחברות-תראבוט לקדם אינה בהכרח "הלאמה" מחודשת של הנכסים לידי מנגנון המדינה כמות שהוא – מנגנון שממשיך לנשל ולהדיר את הפלסטינים ואת כלל הלא-יהודים ולהפלות בין יהודים על בסיס עדתי, מעמדי ודתי. אנו מציעים חיברות מחודש, אמיתי ודמוקרטי של הנכסים הציבוריים שהופרטו, תוך יצירת רכוש ציבורי וקהילתי, חלקו בבעלות המדינה וחלקו באחריות משותפת מדינתית-קהילתית וציבורית, תוך יצירת מנגנוני שליטה ופיקוח דמוקרטיים בשיתוף העובדים, הצרכנים הרלבנטיים וכלל הציבור. כל זאת תוך הפעלת קריטריונים שוויוניים והעדפה מתקנת של מי שהופלו שיטתית בעבר.

המדינה צריכה לקחת לידיה אחריות תקציבית מלאה לקיום מערכות רווחה הראויות למדינת רווחה. כספי הביטוח הלאומי הם קודם כל כספי מעמד העובדים שאין להפנותם אלא למטרות רווחה והקצאת קצבאות על פי קריטריונים אוניברסליים תוך שאיפה להרחבה מתמדת של רשת הביטחון הסוציאלי.

שוויון אזרחי ומעורבות פוליטית. הקמת מדינת ישראל על בסיס הגירוש ההמוני של הפלסטינים והכנעתם של הנותרים יצרו זיהוי בין האינטרסים של הקולקטיב היהודי לבין המדינה. שליטתם של אלה שמגדירים עצמם כנציגי העם היהודי במוסדותיה גורמת לאפלייתן, בחוק ובמעשה, של כל הלא-יהודים ובמיוחד של המיעוט הלאומי הפלסטיני. הפלסטינים אזרחי ישראל נתפסים כאיום, בטחוני או דמוגרפי, ומעורבותם הפוליטית נתפסת כבלתי-לגיטימית או בקושי כנסבלת. מכיוון שמערכות השלטון הישראלי מתיימרות לייצג רק חלק מן הנשלטים ולפעול למענם בלבד, הן פוגעות בצורה אנושה במוסד האזרחות, שאמור להגן על כל יחיד וקבוצה מפני קבוצות כוח אחרות ומפני השלטון עצמו. אזרחות שבירה, מדורגת ומותנית זו מזיקה גם ליהודים, הנחשבים אזרחיה המלאים של המדינה, המוצאים עצמם לעתים עומדים מול מדינה, שנוהגת בהם כאילו הם חייבים לספק הוכחות נאמנות או למלא חובות מיוחדות כדי לממש את זכויותיהם הבסיסיות. זהו הבסיס לשורה של דפוסי אפליה ודיכוי, הפועלים בחברה הישראלית – בין יהודים לערבים, וגם בין יהודים לבין עצמם – בין בעלי-הבית למהגרים ובלתי-שייכים, בין גברים (שאזרחותם מבוססת על שירות צבאי) לבין נשים, שאזרחותן חלקית והן מודרות מן הדיון הפוליטי, בין כאלה המוגדרים "מלח הארץ" לפי קריטריונים גזעניים ומעמדיים לבין מי שלעתים מכונים "אספסוף". אנו אומרים מפורשות: אין "חובות אזרח"; יש זכויות אזרח והן שוות לכולם ובלתי מותנות.

בתוך כך הולך המימד הפוליטי של הכרעות שלטוניות ונעלם והן נדחקות מן הדיון הציבורי. האליטות הישראליות נוטות בהדרגה לעקוף את המוסדות הדמוקרטיים הקיימים ולפעול בחדרי-חדרים ובאמצעות מומחים "לא פוליטיים", שאינם מחויבים לציבור האזרחים ומרוקנים את הדיון הפוליטי מתוכנו. הדה-פוליטיזציה דנה את האזרחים לפאסיביות, מחזקת את מעמד השכבות השליטות ומרוקנת למעשה את האזרחות מתוכן. תנועת התחברות–תראבוט מבקשת לקדם מעורבות אזרחית ודיון ציבורי אמיתי. התנועה תפעל להחזרת הפוליטיקה למרחב הציבורי, על-ידי חשיפת המשמעות החברתית והפוליטית של החלטות "מקצועיות", הצגת חלופות לעמדות שמוצגות כיום כחסרות תחליף.

דמוקרטיה רדיקלית. אחד מביטוייה הקשים ביותר של המדיניות הניאו-ליבראלית הוא תהליך ההדרה של אוכלוסיות שלמות, דחיקתן אל שולי הכלכלה והחברה. נשים וגברים מבוגרים מובטלים, נערים ונערות חסרי השכלה, קשישים, תושבי הפריפריות הופכים להיות מיותרים. תהליך זה מביא צורות התארגנות חדשות, מעבר להתארגנות החברתית הטיפוסית של איגודי עובדים: אנשים מתארגנים לפי אזור, שכונה, שיכון, לפי גיל, מגדר, עדה, נטייה מינית וכד'. כל צורת התארגנות חברתית להגנת הזכויות הינה לגיטימית ורצויה. היא תורמת להעמקת הדמוקרטיה והרחבתה – מעבר לקיומם של מוסדות ייצוגיים, לפיתוחה מלמטה: הדמוקרטיה הרדיקלית הינה התארגנות אוטונומית של כל אישה ואיש על פי צרכיו ודיכויו. זוהי הזכות של כל אחד מאיתנו לקחת חלק בעתיד החברה שלנו, ולשאוף לחברה צודקת ושוויונית יותר. הדמוקרטיה הרדיקלית מערערת על תפיסת הדמוקרטיה הפורמלית, הליברלית הרואה בבחירות ובייצוג המועבר לפוליטיקאים המקצועיים, בפרלמנטריזם, את שיא הדמוקרטיה. הדמוקרטיה נבנית מלמטה, ועל ידי אלו הנמצאים למטה.

הדמוקרטיה הרדיקלית אינה נוגעת רק לזכויות "אזרחיות"; היא נוגעת לתחומים רחבים – כלכלה, ביטחון, סביבה ועוד. יתר על כן, היא אינה נוגעת רק לזכויות של יחידים אלא גם לזכויותיהן של קבוצות ובעיקר להגנה על קבוצות מדוכאות מפני עריצות הרוב. בהקשר הזה אנו תומכים בעיקרון הדמוקרטיה ההסכמית, שלפיו למיעוט המדוכא או המופלה צריכה להיות זכות וטו על החלטות של הרוב הנוגעות לו ולזכויותיו. הדבר נכון אצלנו בראש ובראשונה ביחס לזכויות המיעוט הלאומי הפלסטיני, אך גם לזכותם של מיעוטים אחרים להגנה מפני דורסנות הרוב. במקרים מסוימים, עלינו לתבוע שהחלטות מסוימות הנוגעות באופן מיוחד לנשים לא יתקבלו ללא הסכמתן כציבור מובחן, בעל צרכים ואינטרסים שונים מן הגברים.

מכיבוש והתנחלות להסדרי שלום ותהליך פיוס היסטורי. אנו מאמינים כי עתידה של ישראל הוא במזרח התיכון – לא כמבצר חמוש, כמגנת הסדר הקיים ומקדמת ההגמוניה האימפריאליסטית – אלא בצד שאר עמי האזור, במזרח תיכון חופשי ושוויוני. את בני בריתנו העיקריים עלינו לחפש באזורנו בין הכוחות הדמוקרטיים הנאבקים נגד האימפריאליזם, נגד הדיקטטורות, נגד הניצול הקולוניאלי והניאו-קולוניאלי, נגד הקנאות הדתית והשמרנות החברתית הדכאנית. ההתחברות למזרח התיכון ולמרכיבי השחרור והקדמה בדת ובמסורות של העמים פותחת אפשרויות מרחיקות-לכת לשינוי חברתי ותרבותי בישראל. אנו תומכים בפיוס בין העם הישראלי לבין העם הפלסטיני, שיכול להיות מושתת רק על בסיס של הכרה בעוולות העבר, ובראש ובראשונה בנכבה הפלסטינית של 1948, וחתירה לתיקונן תוך התמודדות אמיצה עם השלכותיהן בהווה ובניית עתיד של צדק, שוויון וכבוד הדדי. עתיד כזה מצריך הסדרים פוליטיים, אך הוא נבנה על בסיס קשרים אנושיים ואינטרסים חברתיים משותפים ממשיים.

כדי לפתוח את הדרך לפיוס היסטורי כזה, אנו תומכים בהסדרי שלום מדיניים, שיתבססו על מימוש אמיתי של זכות העם הפלסטיני לעצמאות מדינית בצד ישראל בתנאים בני קיימא. הדרך לכך היא ביטול מלא של הכיבוש מ-1967 תוך חתירה לתיקון עוולות העבר, ובעיקר – מימוש זכויות הפליטים כחלק מכל הסדר עתידי.

שחרור מצבאיות ומחויבות פמיניסטית. אנו מתנגדים להתעצמותו של הצבא כמוסד חברתי, לחדירתו לתחומים חברתיים וכלכליים שונים ומבקשים לשנות מן היסוד את תפישת העולם המיליטריסטית המקבלת כוח צבאי כאמצעי מדיני או כפתרון לגיטימי לקונפליקט. מול תפיסת הבטחון השלטת, המבוססת על עליונות צבאית, תובעת קורבנות אנושיים ומערערת את הבטחון החברתי, אנו מציבים במרכז את בטחונם האמיתי של בני-אדם – בטחון העובדים מפני איום פיטורים שרירותיים, בטחונם של המובטלים מפני השפלה וכפייה, בטחונן של נשים חד-הוריות מפני התניית קצבאות בתנאים משעבדים, בקצרה: הבטחת קיום מכובד חברתי-וכלכלי, אישי וסביבתי, ברחוב ובבית. בהתאם לכך, אנו תובעים להקטין באופן ניכר את הקצאת המשאבים הבלתי-פרופורציונלית ל"ביטחון" לטובת הצרכים החברתיים האמיתיים – בריאות וחינוך, רווחה ועבודה.

הבכורה הצבאית-ביטחוניסטית בחברה ובפוליטיקה מבטאת שליטה גברית ומחזקת אותה. נוסף לכך, מצבן של נשים מחמיר במיוחד בתקופות שבה גואה האלימות המדינית. יתר על כן, מפעל ההתיישבות הציוני הפקיע את גופן של נשים לטובת המאבק הלאומי – האישה היהודייה נתפסת על ידי הציונות כמכונת פריון, וכמי שאמור לדאוג לטיפוח וחינוך של דור הלוחמים הבא, ואילו האישה הפלסטינית נתפסת כאיום דמוגרפי. ממשלת ישראל מעודדת את הילודה אך אינה תומכת באמהות, בסבסוד מעונות יום, בתמיכה ראויה באמהות חד-הוריות וכיו"ב. נשים שאינן אימהות ואינן חיילות נתפסות בהתאם לכך כנשים "פגומות". לכן, השחרור מהקולוניאליזם והשלום הינם אינטרס מרכזי במאבק לשחרור האישה ולשוויון בין המינים. אך המאבק לשחרור משליטה גברית ולשוויון מלא לא מתמצה במאבק נגד צבאיות והקולוניאליזם ולמען שוויון חברתי-כלכלי. השליטה הגברית חקוקה עמוק בתרבויות שלנו ומחויבות פמיניסטית משמעה נכונות להשתחרר בעצמנו מתפיסות, הרגלים והתנהגויות שמשקפות ומבנות את אי- השוויון בין המינים.

קווים רעיוניים-ערכיים מנחים אלו גובשו עד כה בוועדות ובכנסים שקיימה התנועה כחלק מתהליך הקמתה. הם משקפים את תמיכתנו העקרונית באחדות מקסימלית של מאבקיהן של קבוצות מדוכאות לשחרורן בכל תחום ותחום (אחדות מעמדית של העובדים נגד המנצלים והמפריטים, אחדות האוכלוסייה הערבית נגד הנישול והאפליה, אחדות הנשים נגד דיכוי ואפליה, אחדות מזרחית נגד דיכוי תרבותי ואפליה חברתית, אחדות שוחרי השלום והחיים נגד הכיבוש והמלחמה, אחדות להט"בים במאבק נגד הדרה ואפליה, ועוד) – בד בבד עם חתירה להתחברות סולידרית עם קבוצות אחרות, עם קידום העניין הכללי של דמוקרטיה ושוויון, ומבלי לבטל הצורך בוויכוח רעיוני מתמיד בקרב המדוכאים והנאבקים. לפיכך, קווים אלו הינם בסיס לדיון מתמיד, לבחינה חוזרת ולשינוי, בהתאם למציאות המשתנה וללקחי מאבקי הפעילים והפעילות בשטח.

זהותנו כתנועה וכפרטים – הזהות הלאומית, המגדרית, המעמדית, האתנית, העדתית שלנו – מתעצבת מחדש באמצעות המאבקים בהם אנו משתתפים. איננו רואים בזהות מבצר להסתגר בו אלא משאב למאבקים. אנו מכירים בכך שחיבור מיידי וטוטלי בין המאבקים אינו ריאליסטי ואף לא רצוי, אם הוא מבוסס על ביטול של זהות אחת למען השנייה, אך כתנועה נמשיך לחשוב על חיבורים ברמה האסטרטגית ולבנות יחסי אמון בתוך המאבקים.

אנו יוצאים לדרכנו ללא תיאוריה אחת שמתיימרת להסביר את הכל ולחסוך את ההתמודדות עם מורכבות המציאות החברתית, חפים מאשליות אודות פתרון מוכן מראש כלשהו. אנו מודעים לכך שאיננו מחוסנים כנגד חוסר רגישות פוליטית, ולכן אנו עתידים גם לשגות בדרך להתחברות הרב-גונית והמורכבת, החיונית כל כך במאבקים לשחרור.