אנו מביאים שתי עדויות שנאספו על-ידי כתבי העולם הזה על שניים מחללי סח'נין ביום האדמה, 1976: ח'דיג'ה שוואהנה וח'דר עבד ח'לאילה. הדברים מובאים כלשונם.
איך נהרגה ח'דיג'ה?
לא רק לא נעים להודות, שחיילי צה"ל שיצאו להשליט סדר בכפר סח'נין ירו למוות באשה חסרת-מגן. יותר מזה. נסיבות מותה של חדיג'ה עלולות לקלקל כל אותם תיאורי שקר מפוברקים, שבאמצעותם ניסתה העיתונות הישראלית לשטוף את מוחם של אזרחי ישראל על מה שאירע באמת ביום האדמה.
סיפור מותה של חדיג'ה מהווה עדות לכך.
בשבע שבע וחצי בבוקר כבר הידהדו היריות בחוצות הכפר, אחרי שכוח של חיילי צה"ל נשלח אל סח'נין להשליט סדר. קאסם שוואהנה, אביה של ח'דיג'ה, שמע את היריות. באותו בוקר ישבו הוא, אשתו וכמה מאחד-עשר ילדיהם על מרפסת ביתם שבפאתי הכפר. לשמע היריות נכנסו כולם אל תוך הבית. רק אז גילו כי ח'אלד בן השמונה איננו. הילד יצא לשחק ברחוב.
סיפר קאסם שוואהנה: "דאגתי לילד, אבל פחדתי לצאת, כי אמרו שיש עוצר. אמרתי לעצמי: לי אסור לצאת, אבל החיילים לא יעשו שום דבר לבחורה. ידעתי שהחיילים היהודים נותנים כבוד לבחורות. הם לא מסוגלים להרביץ לבחורות, למה יש להם כבוד בשביל אשה. אמרתי לח'דיג'ה: בתי, צאי לרחוב לחפש את ח'אלד.
ח'דיג'ה בת ה-23 עשתה כמיצוות האב, יצאה אל הרחוב. אמה, סאמיה, הביטה אחריה. היא ראתה את ח'דיג'ה לדי הבית, ובאותו רגע הבחינו עיניה בכיתת חיילים שנכנסה אל הסימטה בה שוכן הבית, במרחק של כ-40 מטר.
"ח'דיג'ה, חזרי! ח'דיג'ה, חזרי!" צעקה האם למראה החיילים.
ח'דיג'ה, שהספיקה להתרחק מהבית רק כמה עשרות צעדים הבחינה גם היא בחיילים. היא נבהלה. היא היתה ברחוב לבד כשמולה כיתת חיילים חמושים.
האם והבת רצו זו אל זו בזרועות מושטות. בהיותה במרחק חמישה מטרים מאמה, צנחה ח'דיג'ה על הקרקע. היא לא קמה יותר. כדור פילח את גבה.
ח'דיג'ה קאסם שוואהנה נורתה בגבה בהיותה לבדה ברחוב מפני שהפרה את העוצר.
הכדור פילח את ראשו של ח'אדר
"היינו בתוך הבית," מספר אחמד ח'לאילה. "שמענו יריות בחוץ. הכדורים פגעו בקירות הבית. כמה כדורים ניקבו את דוד המים של דוד השמש שעל גג הבית. אלה שירו רצו להשתעשע, או להפחיד אותנו.
פתאום שמענו צעקות של אשה מכיוון הכביש. אחי, ח'אדר עבד ח'לאילה, יצא החוצה. במרחק של כ-30 מטה מהבית שלנו שכבה על הכביש המורה, אמני נחמד עמר. היא היתה שטופת דם. כדור שנורה על-ידי אחד החיילים פילח את ביטנה. יצאתי בעקבות אחי. ראיתי אותו מתכופף ליד האשה כדי להרימה מהכביש ולהושיט לה עזרה. אז ראיתי שני חיילים שכיוונו את נשקם אלינו. אחד מהם ירה. הכדור פילח את ראשו של ח'אדר. הוא נפל על ידי ומת. החיילים ברחו משם.
ח'אדר בן ה-24, חקלאי במקצועו, היה החלל השלישי של סח'נין באותו יום.
מספר מחמוד נעאמנה, ראש מועצת הכפר השכן עראבה, שהגיעו באותו בוקר לסח'נין כדי לנסות להרגיע את הרוחות: "היה שם קצין אחד, בדרגת סגן-אלוף או אלוף-משנה. הוא אמר לי: 'כל כלב שיעז להוציא את ראשו החוצה בכפר – יקבל כדור בראש!' לי אמרו בגסות שאין לי מה לעשות שם ועלי להסתלק הביתה."
מחמוד נעאמנה, כמו עמיתיו ראשי המועצות בדיר-חנא וסח'נין, הם מתומכי המערך. בכל אופן, הם היו כאלה עד למאורעות יום האדמה.
"למה לא מספרים לאזרחי ישראל מה באמת קרה בגליל ביום האדמה?" הם שואלים בתמהון.
"למה אין העתונות כותבים איך נהרגו האנשים בכפרים, איך נהרגה ח'דיג'ה?"
העתונים לא כותבים, כי לא נעים לקרוא תיאורים כאלה. הם מדכאים ומקוממים. לא נעים לספר על אשה צעירה שנקטפה בדמי ימיה ברחוב, רק משום שהפרה את העוצר. לא נעים לספר, כי איש לא נחקר על כך, ובוודאי לא הועמד על כך לדין.
העולם הזה, 13.4.1976